נתחיל בשמות... סוזן, דיויס בקר, גרג הייל, ג'אגה, סושי...
יותר מידי קומיקס לטעמי.
נעבור לשלמות הדמויות? כל דמות מייצגת סטרוטיפ חזק מאוד, אם זה המדהימה+חכמה ברמות שלא ניתן לתאר, החבר הסופר מהמם שלה שהוא גם חכם מאוד כמובן אבל גם צנוע ומסתפק במועט,
הבוס של כולם שהוא במקרה שחור, אבל אף אחד לא אומר לו כלום (רק לנשים אומרים?)...
מעבר לסטראוטיפ העלוב מאוד ולעלילה שהיתה צפויה מההתחלה (כמו בסרט שדים ומלאכים. מי לא ידע?)
התיאורים על עולם המחשבים היו רבים מידי ואולי הועילו למי שממש לא מבין אבל גם הזכירו לי סרטי צוללות שהתנגשו עם סרטי מדע בדיוני, בתוספת הטפה על כמה נחוץ ריגול וירטואלי.
אולי התאכזבתי מפני שהעלילה עצמה נראתה לי שיקרית ומופרכת- גאון (אסיאטי מן הסתם, ללכת עד הסוף עם הסטרואוטיפ) פוטר ומנסה לנקום או להוכיח לאירגון שפיטר אותו ש"מי ישמור על השומרים" מתוך חשיבה שנגישות לכל מייל והודעה במרחב הוירטואלי פוגעת באזרח הקטן.
תכלס? ואנונו גם ניסה לא?
כל נושא הפרטיות או ציטוטי טלפונים לא מדאיגים את האזרח האמריקאי, מפני שלמי שאין מה להסתיר אין ממה לחשוש.
הרי חלק גדול מרחובות ניו יורק מכוסים מצלמות, אף אחד לא מתרגש, אבל הנה, מסתבר שזה אמור להזיז למישהו...
עולם המחשבים חביב עלי, הספר יכול היה להיות טוב. הרבה יותר טוב מזה.
וזה כי אני מבינה שהוא בעיקר בלבל את המוח במקום להתיעץ עם הכותבים של "המפץ הגדול".
ואני מודה שבסוף הספר הייתי חייבת להמשיך לקרוא, אפילו שהסוף היה צפוי לי.
הרי ברור שהגיבורים הראשיים, מושלמים ויפים, יחיו יתאחדו והכל באושר ועושר עד עשיית הסרט, אבל קראתי גם קראתי.
מותחן טוב, אבל אני מוותרת על בראון.
מפני שאסור לכנות גאונית מחשב בשם "סושי".