בעת מלחמת יום כיפור היינו בני נוער צעירים, תחילת כיתה ח'. רוב ילדי בית הספר באו ממשקי האיזור ולכן כשפרצה המלחמה בית הספר הושבת. רוב הילדים עבדו במשקים בעת שאבותיהם ואחיהם הבוגרים היו בצבא, במילואים או בסדיר.
במשך הימים והשבועות הבאים הסתננו אלינו סיפורים וקטעי מידע על המלחמה,
אבל כוון שהיינו עדיין ילדים חיינו המשיכו ללא תהיות רבות מדי..
עזרנו במשקים (גם אלה מאיתנו שלא גרו במושבים) ושוטטנו בסביבה.
היינו בחופש....
למרבה הזעזוע הקורבן הראשון במלחמה היה נער בן גילנו שמצא את מותו בהתהפכות הטרקטור עליו נהג בשדות המשק.
פתאום המלחמה הפכה מוחשית. המושג הרוג היה קרוב ומאיים. ילד! ילד שגדלנו איתו, שהיה חלק מהכיתה ומהחברה איננו.

את "יופי של מלחמה" קראתי שנים אחדות לאחר מלחמת יום כיפור, בגרתי, הייתי חיילת. ופתאום חזרה אלי המלחמה.
זכרון השקט של יום כיפור הנשבר לפתע בתנועת כלי רכב בלתי פוסקת.
זכרון של אבי במדים, נוסע לבסיסו. זכרון של מתח ותחושת חרדה באויר.

אנוש, החובש הקרבי מספר את סיפור המילחמה בסיני, הפצועים הלומי הקרב ההרוגים. לא סיפורי גבורה אלא סיפורי הניפגעים העוברים תחת ידיו.
אנוש מספר על לבטיו והרהוריו. ודבריו השפיעו עד מאוד על השקפת עולמי, הוא היטיב לתאר את מחשבותי במילים שלא היו לי.

חזרתי היום לקראו שוב במלואת 40 שנה למילחמה.
ולמרות השנים שחלפו, הוא רלבנטי ותוסס גם היום.

התחלתי לקרוא את הספר לאחר שנהניתי לקרוא את "לא שם זין" של המחבר. כמו שאני רואה את זה, בן אמוץ כותב על מלחמות או על זיונים- מה שבאמת מטריד בחור העומד לפני גיוס או מגוייס למלחמה. הכתיבה מעניינת מאוד וקולחת והשפה עצמה בגובה העיניים לחלוטין עם סלנג ומטבעות לשון עמוק משנות השבעים-שמונים שאני מאוד התחברתי אליהם כמושבניק לא מפותח.
תיאורי השיחות, הנופים, המלחמה, והאהבה מציבים את הקורא מאחורי הכתף של גיבור הספר, רוחץ בפחדים, בחששות וברגשות שלו.
חלקו האחרון של הספר מפתיע מאוד, ועדיין לא החלטתי אם הוא לטעמי. הוא בהחלט ישיר ואמיתי. כמו דן בן אמוץ.

מקורי. מקדים את זמנו. מפתיע (לא יכולתי להתאפק וקפצתי לסוף הספר - #אל תעשו את זה#) [אבל לא נורא גם ככה סיימתי לקרוא אותו ביומיים]. אני לא מכיר אמנים אמיצים כמוהו בארץ כיום.

אני כבר לא זוכרת הרבה מהספר כי קראתי אותו לפני למעלה מעשור. מצאתי אותו בספריה של ההורים, ספרון קטן וקצת בלוי, עם תמונה מוזרה של איש-צל מפחיד בגווני אפור על העטיפה ושם מוזר לא פחות. בגדול נושאי צבא ומלחמות הם נושאים שאינם חביבים עלי לקריאה, אבל אני זוכרת שהספר הזה פשוט סחף אותי וגם שהוא בכלל לא היה ספר על מלחמה אלא משהו הרבה יותר כללי מזה ובעיקר משהו נפלא. אני בטוחה שאחזור לקרוא את הספר הזה שוב מתי שהוא, הוא נצרב בזכרוני כספר מעולה, סוחף ומעניין, כזה שקראתי תוך מספר ימים והמשכתי לחשוב עליו גם לאחר הקריאה. אם אני לא טועה היה זה ספרו הראשון של דן בן אמוץ שקראתי והוא זה שדרבן אותי לקרוא ספרים נוספים שלו. מומלץ ביותר בקטיגורית הספרים שאני לא זוכרת לספר עליהם, רק זוכרת שהם פשוט מעולים (ר"ע "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום", ספריו של הרמן הסה ועוד) :)