ביקורת ספרותית על מה אכפת לך מה חושבים אחרים - המשך הרפתקאותיו של איש מוזר כפי שסופר לרלף לייטון מאת ריצ'רד פיינמן

---

"פעם הייתי בז'נבה, בכינוס של החברה לפיסיקה. הסתובבתי בעיר ועברתי במקרה על יד בניין האו"ם. חשבתי לעצמי, "יופי! למה שלא אכנס לראות איך זה בפנים?" לא הייתי לבוש בהתאם - לבשתי מכנסיים מלוכלכים ומעיל ישן - אבל התברר שיש סיורים שאפשר להצטרף אליהם, ומישהו מראה לך את המקום.
הסיור היה מעניין מאוד, אבל הקטע הכי מרשים היה האודיטוריום הגדול שהיה שם. אתם יודעים איך הטיפוסים הבינלאומיים הגדולים האלה מגזימים בכל מה שהם עושים, אז מה שהיה צריך לתפקד בתור בימה היה בנוי בכמה שכבות: צריך לעלות בשורה שלמה של מדרגות אל הדבר הגדול, הענקי, המפלצתי הזה מעץ שעומדים מאחוריו, ומאחורנית יש מסך ענקי. מקדימה ישנם הכיסאות. השטיחים מפוארים, והדלתות הגדולות עם ידיות הפליז מאחור הן יפהפיות. משני הצדדים של האודיטוריום הגדול יש תאים עם חלונות ובתוכם עובדים מתורגמנים בכל מיני שפות. זה מקום פנטסטי, וכל הזמן חשבתי לעצמי, "בחיי! איזה דבר זה צריך להיות, לנאום במקום כזה!"

(בקטע הזה, אני לא יודע למה, עולה לי בראש סגנון הדיבור של ניקולא הקטן. זה מקום פנטסטי. מדליק!)

מיד אחר כך הלכנו במסדרון שמחוץ לאודיטוריום, והמדריך הצביע דרך החלון ואמר, "אתם רואים את הבניינים האלה שבונים שם? ישתמשו בהם בפעם הראשונה בוועידת האטום למען השלום, בעוד שישה שבועות בערך."
פתאום נזכרתי שמארי גל מן ואני אמורים להרצות בוועידה הזאת, על מצב הפיסיקה של האנרגיות הגבוהות. ההרצאה שלי נקבעה למושב המליאה, אז שאלתי את המדריך, "אדוני, איפה יתקיימו ההרצאות של מושב המליאה של הכינוס הזה?"
"בחדר ההוא שהרגע יצאנו ממנו."

(נו טוב, רק באו"ם קוראים לאודיטוריום פנטסטי כזה "החדר ההוא".)

"אה!" אמרתי בשמחה. "אז אני הולך לנאום בחדר הזה!"

(לכל מי שלא הבין עד עכשיו, אז אכן, לא אני מספר לכם את כל זה אלא ריצ'רד פיינמן.)

המדריך הסתכל מלמעלה למטה על המכנסיים המלוכלכים והחולצה המקומטת שלי. הבנתי כמה מטומטמים הדברים שלי נשמעו לו, אבל מבחינתי זאת היתה הפתעה אמיתית ושמחה.
המשכנו הלאה עוד קצת, והמדריך אמר, "זהו אולם המנוחה של הצירים, וכאן הם מנהלים בדרך כלל דיונים לא רשמיים." היו כמה חלונות מרובעים קטנים בדלתות של האולם הזה שאפשר להציץ דרכם, אז הצצנו דרכם. ישבו שם כמה אנשים ודיברו.
הסתכלתי דרך החלונות וראיתי את איגור טם, פיזיקאי מרוסיה שהכרתי. "היי!" אמרתי. "אני מכיר את הבחור הזה!" והתחלתי להיכנס בדלת.
המדריך צרח, "לא! לא! שלא תיכנס לשם!" בשלב הזה הוא כבר היה ב ט ו ח שיש לו עסק עם משוגע, אבל הוא לא יכול לרדוף אחרי, כי גם לו היה אסור לעבור בדלת ההיא...

(לנהלים מוקפדים יתר על המידה יש איזו נטייה לגולים עצמיים. שלוש הנקודות במקור.)

איגור חייך כשהוא זיהה אותי, ואנחנו דיברנו קצת. המדריך המשיך בסיור בלעדי, בהקלה רבה, ונאלצתי לרוץ כדי להשיג אותו."


עד כאן ריצ'רד פיינמן, עמודים 62 63. מכאן והלאה תורי.
הספר הזה הוא ספר מצחיק ונהדר, כי ריצ'רד פיינמן מתייחס לעצמו, לנהלים ולמוסכמות בקלות ראש מענגת, ובסדר הזה.
כבר ציינתי שהוא מזכיר לי את ניקולא הקטן, ויש עוד מישהו שהוא מזכיר לי, חתן פרס נובל אף הוא ויהודי אף הוא (וגם מארי גל מן. איך טרם הומצאו "התיאוריות המדעיות של זקני ציון"?). אני מדבר על נילס בוהר.
בספר מדע נהדר לנוער גיליתי פעם סיפור. נילס בוהר, אשתו ומדען עמית דני טיילו יום אחד ברחוב עירוני בשעת לילה. כשעברו ליד בניין הבנק טיפס הדני, מטפס הרים חובב, על קיר הבניין. נילס בוהר, פרופסור מן המניין, אדם מכובד, מבוגר ומיושב בדעתו, הזדרז לחקות אותו. לא, חברים, שורת המחץ טרם הגיעה. הנה היא: שני שוטרים סיירו ברחוב ומיהרו לכיוון האיש המטפס על קיר הבנק. כשזיהו אותו מלמל אחד מהם, "אה, זה רק פרופסור בוהר," ושניהם המשיכו הלאה בנחת.
לצערי אני לא חושב שכאן בישראל יש לנו הרבה פרופסורים שצפוי לראות אותם עושים דבר תמהוני כמו טיפוס על קיר. סביר להניח שפרופסור רגיל היה נשאל מיד בדאגה, "פרופסור, קרה משהו?"

וכשאני חושב על זה, אולי המשפט הזה היה צריך להופיע על כריכת הספר. כי אכן ריצ'רד פיינמן נקלע לא אחת למצבים שמצדיקים שאלה כזאת, ואף על פי שהוא מקרה אבוד נראה שיש מי שהמשיך לשאול אותה. ואכן, הוא בעל יכולת נדירה לספר סיפורים על המאורעות שקרו, באופן כזה שאני מתחיל להצטער על שאותי לא מזמינים להרצות בבניין האו"ם יחד עם מארי גל מן.

נ.ב. כמה שניות אורכת הדקה שלכם? שלי חמישים ושתיים. ראו פרק "זה פשוט כמו אחת שתיים שלוש".

נ.ב. 2. כמה שמות פרקים לשבר את האוזן. שין שמאלית כמובן. "מי זה הרמן, לעזאזל?" "פיינמן הוא חזיר שוביניסטי!" "הרגע לחצתי לו את היד, היית מאמין?" "אויב בשעה שש!"

נ.ב. 3. המכתב המקסים של הנרי בתה (עמוד 99) מכיל שיטה בדוקה להעסקת ילדים אינטלגנטים. ציטוט מדיאלוג בין פיינמן להנרי:

- ידעת שיש פי שניים יותר מספרים מהמספרים שיש?
- לא נכון!
- כן נכון; אני אוכיח לך. תן מספר.
- מיליון.
- שני מיליון.
- עשרים ושבע.
- חמישים וארבע.

נתתי עוד כעשרה מספרים, ובכל פעם החזיר לי דיק במספר גדול כפליים. האור נגה עליי.

- אני מבין. אז יש פי שלושה יותר מספרים מהמספרים שיש. (הנרי בתה היה אז בן שמונה או תשע!)
- תוכיח, אמר הדוד דיק. הוא נתן לי מספר. אני נתתי לו מספר גדול פי שלושה. הוא ניסה עוד אחד, ואני חזרתי ועשיתי זאת שוב, ושוב.
הוא נתן לי מספר מסובך מאוד, שלא יכולתי להכפיל בעל פה.
- פי שלוש מזה, אמרתי.
- אז מה, יש בכלל מספר הכי גדול?
- לא, עניתי. כי לכל מספר, יש מספר גדול פי שניים, ויש מספר גדול פי שלוש. יש אפילו מספר גדול פי מיליון.
- נכון. והרעיון הזה של הגדלה בלי סוף, של אין-בכלל-מספר-הכי-גדול, נקרא אינסוף.

הנה לכם האינסוף על רגל אחת, לילד בן שמונה תשע.
והנרי בתה מסיים: "לא ראיתי את דיק פעמים רבות אחרי שעזב את קורנל. אבל הוא הותיר בי זכרונות חמימים, את האינסוף, ודרכים חדשות להכיר את העולם. אהבתי אותו מקרב לב.
ברגשי כבוד,
הנרי בתה."

אז אני לא ראיתי את דיק - אם יותר לי לקרוא לו ככה - מעולם - ובכל זאת אני מחבב אותו מקרב לב. אי אפשר שלא.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על מה אכפת לך מה חושבים אחרים - המשך הרפתקאותיו של איש מוזר כפי שסופר לרלף לייטון