שני דברים הופכים את הקריאה למרתקת במיוחד:
הדמות הראשית, דמותו של סוחאנוב מבקר האמנות הקונפורמיסט שחי את החיים הטובים ( בדיעבד, סליחה על הספויילר, לא רק מסיבות אגואיסטיות אלא גם כדי להעניק חיים טובים יותר לאשתו ולילדיו) ודמותו המשנית של לב בלקין, חבר נעוריו, האמן החתרן שלא ויתר עקרונותיו ושילם את המחיר הקשה על בחירותיו, מיצגים שתי דרכים של התמודדות במציאות של משטר מדכא. בסיום הקריאה מצליחה אולגה גרושין לא לפול למלכודת הדידקטיות, היא לא מעדיפה דרך אחת על השניה, וחושפת את המורכבות של החיים, המגרעות ויתרונות של שתי הדרכים, ואולי בעיקר מראה איך באקלים של דיכוי פוליטי היחיד משלם מחיר על כל בחירה שלו (ואולי בעצם בחיים בכלל?).
נקודה מענינת נוספת היא הטכניקה שלה, טכניקה שאינה יחודית רק לה, אבל משתלבת נפלא עם הסיפור שרקחה. היא יוצרת מעברים לא צפויים בין גוף שלישי לגוף ראשון. השימוש שלה בגוף שלישי הוא הדומיננטי מבין השניים, ופתאום הדמות הראשית, סוחאנוב, מתעוררת לחיים (תרתי משמע, זכרון מהעבר מתעורר בה) וזכרונותיו מסופרים לרגע בגוף ראשון. תוך כדי הסיפור יוצרת גרושין קפיצות בין הווה לעבר בתדירות הולכת ועולה . המעבר מגוף שלישי לראשון מפתיע ומבלבל מאוד (אבל מצליח שלא להיות מאולץ) , ולאט לאט משתלב בהלך הרוח של הדמות שאחיזתה הנפשית במציאות הולכת ומתרופפת, ומהלכיה הופכים להיות תזזיתיים יותר ותמוהים יותר ויותר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
