הי, אני בלה. בכללי אני חסרת תחביבים וחסרת אופי ואני משעממת את עצמי רוב הזמן. עיקר העיסוקים שלי הוא בהייה באוויר ולצחוק על אבא שלי שלא יודע לבשל, תוך הפרת כמה שיותר דברים שהוא ביקש ממני לא לעשות.
רציתי לספר לכם על משהו שקרה לאחרונה בבית הספר שלי.
נכנסה לפה איזו משפחה מוזרה, קאלן. הם כולם לבנים כמו קיר וזה ממש קריפי. אני חושבת שהם ערפדים.
קיצר, אז הקטן שלהם, אדוארד, היה לו איזה קטע עם שתי בנות מהכיתה שלי. אחת היא אני - עלי הוא ממש נדלק והוא מנסה לשכנע אותי לצאת איתו. אני מתלבטת. אני תמיד חולמת על אהבה ממבט ראשון וכזה, אבל הוא קצת מפחיד אותי. והעור שלו במרקם של אבן. איכס. מצד שני, הוא ממש חתיך וקשה לי לנשום כשאני לידו.
נראה לי שיש לי אסטמה.
קיצר, אדוארד טוען שיש לי ריח מסריח של בת אנוש. לא מבינה מה הקטע שלו, אבל הבת השנייה מהכיתה? זו שהזכרתי? מסתבר שלה יש ריח ממש טוב ולא מזמן היא נעלמה באיזו הפסקה, ואדוארד חזר עם עיניים אדומות, ואני די בטוחה שהיו לו טיפות דם על השפתיים. איכס בריבוע.
אז מזל שזאת לא אני עם הריח. כי אז הוא בטח היה ממש מסכן - תקוע בקונפליט עצוב: לאכול אותי או לצאת איתי. תשמעו, הבחור מסכן. לא קל להיות ערפד.
מצד שני יש איזה בחור שני, ג'ייקוב. הוא אינדיאני ממש חתיך, והוא רמז שהוא מחבב אותי, אבל בקטנה. אני חוששת שהוא מתעניין במישהי אחרת. זה מבאס. בא לי לשבור לו את הלב.
אתם לא חושבים שזה יכל להיות ממש רומנטי אם שניהם היו מאוהבים בי בטירוף וגם אדוארד היה רוצה לשתות לי את הדם וגם ג'ייקוב היה מגלה שהוא יצור אגדי ששונא את אדוארד? המתח, הרומנטיות... אני מתעלפת פה. אני אוהבת להתעלף. שיואו, איזה באסה שאני רק תיכוניסטית רגילה ומשעממת.


תשמעו. אני חושבת שאני מדרגת באופן קצת שונה משאר האתר. למה? כי אני נהנית לקרוא. הכל. ממש הכל. רוב הספרים כיפים לקריאה גם אם הם זבל, וספר שהוא כיף לקריאה יקבל אצלי שלושה ארבעה כוכבים, כי מגיע לו.
ספר מופת יקבל אצלי חמישה. לדעתי אין לי ספרים עם שניים.
ניקוד של אחד מקבלים אצלי רק ספרים של סיגלית דיל.
רגע - הפסקת בדיקה - ניקדתי אחד שלה עם שני כוכבים. למה??
בכל אופן. אני זוועתית עם דירוגים. אחר כך אני מסתכלת עליהם ולא מצליחה להבין למה עשיתי מה שעשיתי.
~סוף הקדמה לא ברורה על דירוגים~

נשימה עמוקה, אודה בזה מהר ואז אולי זה פחות יכאב:
אני מחבבת את סדרת דמדומים.
הנה, אמרתי את זה. פיו.
ועכשיו להסבר: אני לא אוהבת את הדמויות. אני שונאת את היחסים ביניהן. אני מתעבת את אדוארד, ואת בלה. את ג'ייקוב אני חצי סובלת. השאר גם לא מציאה.
מה אני כן אוהבת: את האווירה. את הנוף, את העולם. אני באמת אוהבת את העולם שבו הסיפור מתרחש. ההיסטוריה של הערפדים ואנשי הזאב מרתקת בעיני, וזה גם מה שאזכור מהספר, חוץ מ"אדוארד הו, בלה הו, בוא נריב קצת ברכושניות ונתנהג בצורה הכי רחוקה ממערכת יחסים נורמלית שניתן להעלות על הדעת". (סיכום של ארבע מאות עמודים מהספר. המאה האחרים הם הקטע המעניין)
גם אוהבת: תפניות מעניינות. זה שספויילר בלה באמת אוהבת את ג'ייקוב? וואלה. הבריחות של בלה? מגניב. הערפדה האחרונה מהכנופייה של הצעירים? קול. הסיפור של רוזלי? קול ממש. הטרדה מינית משני הצדדדים? מקסים. אופס, זו כבר לא ממש תפנית. בשגרה.
מה עוד אני אוהבת: את השיחות. כן כן, אני חושבת שלסטפני מאייר יש כישרון לתפוס קטעי שיחות בין אנשים ולתמלל אותן בצורה חמקמקה לרגעים שהם יותר ממשפטים שנאמרו. למתח שבין הגלוי לנסתר, בין מה שנאמר למה שלא, לאוף אנחנו רק בני אדם (או ערפדים, קטנוני מצדכם) וקשה קשה לתרגם אותנו למילים שהשני יבין.
משהו בשיחות בין הדמויות לפעמים נראה כמו קצר תקשורתי, ודווקא הקצר מזכיר לי שיחות שלי, ואת הפער בתוכן, ואת חוסר ההבנה והתסכול מזה שאי אפשר פשוט לשדר הכל למוח של השני וחסל.

ככה שיוצא שדמדומים נוגע לי בנקודת זכרון שנעים לי להרגיש שאני לא היחידה שמתוסכלת ממנה.

לא הצלחתי להסביר את זה בכלל. בעע, שכחו מזה.

מה היה פה:
סדרה שאני קוראת כי זה כיף וכדי להתחלחל מהדמויות ולהנות מהאווירה וכי אני טראשית אז למה לא.
ארבעה כוכבים כי אני באמת טראשית.
ספר אחד שבו הרבה שיחות מאוד מתישות אבל כמה אגדות אנשי זאב ששוות את זה.
בלה אחת שהגיע הזמן שתמצא משהו לעשות עם החיים שלה.
ביקורת מאוד חסרת כיוון ופואנטה שבעיקר באה לומר: אני חייבת להודות שכיף לי לקרוא דמדומים אבל אל תהרגו אותי, בעצם יש לי סיבות מאוד אינטלגנטיות לעשות את זה וחס וחלילה שאהרוס את תדמיתי באתר, לכן אכתוב ביקורת שמראה כמה זה ספר זבל, אבל אודה שנשמתי המעודנת מוצאת בו נקודות תואמות לרגשותיה הענוגים. אודה בזה למרות שעדיף לשתוק, למען האמת ההיסטורית וייסורי המצפון העצמיים שלא מאפשרים לי להסתיר עובדה נוראית כזו על עצמי מחלל סימניה.

חוצמזה, בסולם ספרי הזבל יש את הספרים שכיף לקרוא ואת אלו שאפילו זה לא. דמדומים שייך לראשונים ולכן בואו נודה כולם שמזל שיש ספרים כאלו בעולם כדי שיהיה את מה לקטול ועל מה להתלונן. תודה לסטפאני מאייר על שירות חשוב לציבור.

דיינו.

את מולד הירח בחיים לא הייתי מסיימת תוך יום. אם הייתי יודעת שאקליפס כל כך לא מרוח בהשוואה אליו, הייתי קוראת באנגלית.
משהו פה היה עמוק יותר. משהו פה – נגע בי, סוף כל סוף. והסדרה הזאת מעולם לא הצליחה לגעת בי לפני כן, אולי רק ג'ייקוב במולד הירח, אבל הספר עצמו לא חדר אליי באופן משמעותי.
ועכשיו... מוזר. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על הספר הזה. על בלה וג'ייקוב בעיקר. אני עדיין לא אוהבת את בלה, וג'ייקוב הצליח לעלות גם לי קצת על העצבים (אבל אני סולחת לו מקרב לב). אדוארד לעולם לא יהיה קרוב אפילו להשיג את האהדה שלי – אין שום דבר מושך בדמות שלו, בעיניי.
קשה לי להגדיר את הרגשות שלי כלפי הספר הזה. על מולד הירח הייתה לי דעה נחרצת, כי הוא היה ספר כל כך פשוט, שטחי ופתטי, אבל כאן... הדעה שלי תתגבש תוך כדי כתיבה, אני מניחה. ותוך כדי ויכוח איתכם, הסכמה איתכם, אם יהיה לי מזל ויהיה דיון מעניין.
אז יאללה, סדר בבלאגן שבראש:

בלה: אוקיי, לגביה אני אכולת תובנות.
היא דמות. וזה כבר צעד גדול לעומת מולד הירח. היא כבר לא שטחית כמו בעבר. אני לא יודעת למה היה צריך לחכות שני ספרים כדי שמשהו בה יתחיל לעניין, אבל כן. יש בה סתירות מורכבות, כמו כל בן אדם.
יש הרבה סיבות שאני לא מתחברת אליה, כי יש בה עדיין משהו קצת לא טבעי. אבל נתחיל בתכונות הפשוטות: היא אנוכית. אבל מצד שני, היא מוקיעה אנוכיות. הנה משהו שיפה בבלה, אף על פי שהיא יכולה להיות מאוד מטומטמת בנושאים אחרים, ולא מודעת לעצמה בנושאים חמים כמו רגשות, יחסי ידידות – היא מודעת בחריפות לעובדה שהיא אנוכית, ומאוד ביקורתית כלפי עצמה בקשר לזה. כשאדם מודע לחיסרון שלו הוא מנסה לנטרל אותו, ולפעמים היא אפילו מצליחה – לפעמים היא רק מביאה נזק כשהיא מנסה לנהוג בניגוד לטבעה ורגשותיה, כי יש אמצע בין אנוכיות למזוכיזם.
אבל בלה, בלה... בלה ואדוארד. האהבה ביניהם היא על-טבעית. האהבה שלהם היא התכונה הכי בולטת שלהם – זה מה שעושה את הדמויות האלה לשנואות מאוד או אהודות מאוד, כי אנשים שיחפשו מעבר לא יצליחו למצוא כמעט דבר פרט ל"הווווו אדוארד אתה טעם חיי", "הוווווו בלה את משוש קיומי" – ולכן יצחקו על הספר הזה, והסרט (אוי, כמה שצחקתי במולד הירח!), ולא יהיה רומן יותר פתטי מזה בעיניהן. וכן, יש בזה משהו פתטי, גם בעיניי. ואני מניחה שאחת הסיבות היא ש,בחיי,
כמה שהם משעממים. לא עסוקים בשום דבר חוץ מבן הזוג השני. אדוארד משעמם. אולי בגלל חוסר האישיות האנושית שלו, הוא דמות נוזלית יפת-נפש כזאת, חסרת עמוד שדרה. העובדה שהוא בחיר ליבה של בלה - טוב, זה עושה אותך קצת לא מעניינת, סיס. אין שום פלפל, אופי ב"גורל עולמך". הכל צפוי אצלם כל כך... הכל מרוח. רק לעיתים רחוקות האנושיות של בלה מתעוררת לחיים כנגד השיעמום החונק של אדוארד – "תילחם עליי!!!" זה קטע שהיא קנתה אותי
ויש בנות, אני מניחה שבעיקר אלו שמאכלסות את הפורום הזה, שיהיו מוקסמות מהקשר הזה. אבל זה הרובד הפתטי של האהבה שלה אליו.
הרובד החולני.... כן, אני חושבת שהאהבה הזאת חולנית. באשמת חוסר האנושיות שלו, באשמת המשיכה המוזרה, שבחיים לא אוכל להזדהות איתה, שלה אל אדם מושלם. לא קונה את זה.
אני יודעת שרובכם ככולכם תחלקו עליי. אבל אדוארד וג'ייקוב – שניהם צדקו. בלה ואדוארד הם כמו סם זה בשביל זה. כשאדם מכור לסם, מעניין אותו רק הסם. הוא חי ומתקיים על הסם. הוא לא יכול להפיק הנאה ואושר משום דבר אחר חוץ מהסם, וישנה אשליה קלה שהוא נהנה מהחיים, גם מדברים אחרים בחיים, רק כשהוא משתמש בסם.
עזבו את העניין שככה בלה ואדוארד למעשה מוגדרים – זה על ידי זה. זו הגזמה מטורפת אחת. בלה לא יכולה לאהוב שום דבר אחר חוץ מאשר אדוארד. לא את הוריה, לא את חייה, תחביבים – ספרים שהיו חבריה הטובים ביותר, אנג'לה ובן. רק ג'ייקוב הצליח להפיח בה קצת רוח חיים, בגלל אישיות מקסימה וקסומה, שמאירה את כל הספר הזה ועושה לי חיוך רחב על הפנים – ועל כך הוא זכה באהבתה. כי אי אפשר שלא להתאהב בו.
ואדוארד... בכלל. הוא לא אנושי, אז אפשר להבין את זה, אבל זו גם בדיוק הסיבה שאני לא מחברת לדמות שלו – הוא לא אנושי. הוא סוג של שלמות מנצנצת. הוא תלה את חייו, קיומו בבלה, ואדיש באופן מחליא לשאר העולם – עזבו את החיים, אפשר להבין שכבר לא מעניינים אותו כל כך, על היותו לא-אנושי וחי הרבה הרבה יותר זמן ממה שבריא (כל השטויות האלה על חיי נצח!). אבל המשפחה שלו אמורה להיות נאהבת על ידו. ונראה שמהרגע שבלה הופיעה בחייו, מצידו כל המשפחה תלך לעזאזל.
כן, גם אליס וג'ספר נוהגים ככה. זה כנראה מה שמאפיין ערפדים. אבל אדוארד ובלה זה אחרת, כי הקשר ביניהם אמור להיות לפחות חצי אנושי. זה מעוות.
חשבתי גם, יש משהו מעוות בבלה, על כך שהיא התאהבה עמוקות בשניים בו זמנית? אני חושבת שלא אשפוט אותה על זה. זה קורה.
אבל אלוהים אדירים, אני הייתי בוחרת בג'ייקוב! הוא מפל חם של חיים, אושר צרוף, חופשי ומשוחרר כמו השמש בשמיים, לא סיפוק ההרואין של החיים לתוך הורידים מאחורי סורג ובריח, כמו אדוארד. והיא יודעת את זה, ובוחרת בהרואין, כי היא פשוט לא יכולה בלעדיו.
מוזר היה לי להרגיש הזדהות דווקא כאן. כשהיא שוברת לג'ייקוב ולעצמה את הלב. אולי אי אפשר להרגיש ניכור גמור כלפי דמות שזה כבר ספר שלישי שאני רואה את העולם שלה דרך המחשבות שלה.
איזבלה סוון, הצלחת סוף סוף לעשות לי משהו.

אוו, בסוף הכנסתי קצת על ג'ייקוב ואדוארד בתוך הדעה על בלה. נו טוב, עדיין יותר מסודר מאשר קודם.

שיא השפל של הסדרה.
קצת עצוב לי שהתחלתי לקרוא את הסדרה בתור מישהו שאוהב אותה, והספר הזה פשוט הרס.
האמת? הספר הראשון לא רע בכלל, ואולי אפילו טוב מאוד. יש בו חסרונות, והמון קיטצ', אבל הוא מאוד מהנה וכתוב טוב.
אבל מה קרה פה? כשהסדרה מתקרבת לשיאה? המשיכו לקרוא (או שאנשך אתכם)
---
אעבור על הדמויות-
בלה- לא מתקדמת לשום מקום. אותו סמרטוט מוכר וחיוור, שרק יודע להיתלות על אנשים, ולעבור ממערכת יחסים (דפוקה) למערכת יחסית (דפוקה אפילו יותר).

אדוארד- מאחורי המושלמות שלו מסתתר בנאדם רכושני, חומרני, ועוד דברים שכבר אמרתי. מצחיק שעד שיש לו פגמים, הסופרת לא
מתייחסת אליהם. איפה הקטע שבו בלה עומדת על שלה? איפה ה"גירל פאוור"? כנראה ברח ל"משחקי הרעב"...

ג'ייקוב- חמוד, אבל באיזשהו מקום מעיק, לא נותן מנוחה. רק מאיץ ומאיץ, לא נותן לבלה לנשום.

אבא של בלה- עציץ.

אליס- חמודה

כל שאר הדמויות- עציצים.

ועכשיו נגיע לעלילה.
בלה קרועה מבפנים בין ידידה הטוב, שהיה כמו אח בשבילה, לבין המאהב המושלם- אדוארד.
היא מגלה כמה שטויות על הזאבים (שנועדו בשביל למלא דפים, וכמה שטיקים פנטסטיים מגניבים), ובורחת מערפדית ג'ינג'ית שממלאת את משבצת "הרעה" בצורה נוראית. אין בה שום רגש, שום דבר מרתק, רק בקטע של "אני ערפדית ג'ינג'ית צמאת נקמה שתבוא ותהרוג אותך! ראעאררר" אין לה כל כך סיפור רקע, מניעים, היא פשוט בובה על חוטים של הסופרת שנועדה לעשות קצת אקשן.
ובעצם זה כל מה שיש לספר (המאוד ארוך) הזה להציע.

ועכשיו אפרט את דעתי האישית. הספר לא לגמרי רע, אני מאוד אוהב את הכתיבה של סטפני מאייר, וגם אם הגיבורה היא כמו בלה (וזה אומר הרבה) היא מתארת אותה בצורה הכי מובהקת וטובה. אני מאוד אוהב את התיאורים שלה (חוץ מהאינסוף דרכים לתאר את השלמות הלא נתפסת של אדוארד), ובאישזהו מקום הספר היווה פה ושם זמן נחמד וכיפי. זאת הסיבה לשני הכוכבים שנתתי לו.
מה לא היה בסדר?
המון סצנות מעיקות. לדוגמא- הסצנה ליד המחנה בשלג, שבה ג'ייקוב עושה לבלה אוליטמטום בו הוא אומר "זה או שאת בוחרת בי, או שאני הולך לקרב ומת" והכל נעשה ברוח תחרותית (עם אדוארד כמובן). עד כמה אפשר להיות פאתטי? עד כמה אפשר לכפות על בחורה מערכת יחסים, עד שהיא כבר רוצה בה, מותשת ומבולבלת?
ואני לא מאשים רק אותו, גם בלה מטומטמת שהיא נתנה לו להתנהג ככה.
ג'ייקוב בכללי מעיק לאורך כל הספר, וזה חבל כי בספר הקודם חיבבתי אותו.

ועכשיו נעבור לאדוארד. אדוארד אדוארד... באמת חשבתם שהוא מושלם?
טעיתם טעות מרה...
מדובר בבחור די נחמד, אך רכושני, אובססיבי ומאוד חומרני. אחת הסצנות היותר גרועות בספר היו כשהוא "חטף" את בלה (והסתומה לקחה את זה כאטרקציה). מה הוא חושב? שאם הוא רוצה להרחיק אותה מהידיד/חבר שלה, הוא יסגור אותה בחדר, יקנה לה מיטה מזהב והכל יסתדר? כאילו, מה עבר על הסופרת שהיא חשבה על הרעיון האידיוטי הזה?
סטפני, מותק, קצת איבדת את זה.

אז לסיכום, לספר יש יתרונות מועטים, אבל הרבה יותר חסרונות.
לחובבי הז'אנר- תקראו את הספר הראשון, הוא די שווה קריאה.
בשום באופן אל תבזבזו זמן יקר על הספר הארוך, המייגע וחסר הפואנטה הזה.

אחרי האכזבה של הספר הראשון והזוועה של השני, לשלישי אני אפילו לא מתקרבת!

השלמות המנצנצת של אדוארד והסגידה חוצת הגבולות של בלה לאדוארד ואותה השלמות - עד כדי פגיעה עצמית - שחוזרים על עצמם עד שאי אפשר לראות את הסוף, כבר עלו לי על כל העצבים האפשריים.
הצגת הקלמזיות וחוסר הקוארדינציה של בלה עברה את גבול הטעם הטוב.
- והדבר היחיד ש"מסקרן" אותי לגבי מה שיקרה בספר הזה, זה כמה עוד צלקות היא תוסיף - בין אם זה היה בכוונה או לא...

בנוסף לכל זה, אם לחשוב לעומק, את כל סאגת ה"דמדומים" היה אפשר בקלות לצמצם לספר אחד...
ואם כבר, אז אני מעדיפה לחכות לסרטים, אולי הם לא הכי נאמנים לספר, אבל לפחות כל הפרוט והחזרות המיותרים נשמטים עוד בכתיבת התסריט...

הו בלה, אם רק היית מואילה בטובך למות בסוף הספר.. אבל לא. אנחנו צריכים לסבול אותך גם בספר הבא. ג'ייקוב המסכן, הוא התאהב בבן-אדם טיפש ואובססיבי.

יש ספוילרים , אני מזהירה .


כל כך מאכזב .
אני פשוט מאוכזבת , מאוכזבת ומאוכזבת שוב פעם .
קודם כל בלה פשוט מכשפה .
במלוא המילה .
איך היא יכולה להיות כזה לג'יקוב ? הוא כזה מדהים וחמוד ?
הוא מגן עליה , נפצע למענה , נלחם עד הטיפה האחרונה והיא משאירה לו פתק אומלל וזה אפילו לא פתק שהיא בעצמה כתבה אלא אדוארד ?
הצורה שבה היא תלויה באדוארד ממש מגעילה אותי .
יש אהבה , ויש להיות חולה .
היא בת 18 לכל הרוחות .
18 .
כמעט בכיתי עם ג'יקוב , וכן אני בTEAM JAKOB מי שלא הבין עד עכשיו .
אדוארד מגעיל אותי , מבחינתי הוא מפלצת ממש .
ובלה ? בלה מפגרת ממש אם היא רוצה לוותר על החיים שלה בשבילו .
אני פשוט לא יכולה להבין את זה .
אני יודעת , ג'יקוב היה די אלים בקטע של הנשיקה . אבל זה כי הוא אוהב אותה כל כך , הוא כל כך חיכה לזה .
ואני כל כך אוהבת את ג'יקוב , הוא אנושי וממש מצחיק .
במילה אחת ?
בלי ג'יקוב לא הייתה שורדת את הספר הזה .
הוא עוד הציל אותו .
הקרב , היה ממש מאכזב . מכוון שבלה לא הייתה שם כדי לתאר אותו אפילו .
ציפיתי שהיא תיפגע , בראסמי שרציתי שהיא תמות או משהו כזה .
ככה ג'יקוב יהיה שלי ואדוארד יתאבד . D:
מוחעחעחעחע .
בכל מקרה , הספר לא ממש מומלץ אפילו שסיימתי אותו תוך יומיים וחצי .
יום טווב לכולם .
דניאל .

הספר השלישי די דבילי הספר הראשון היה מקסים השני דפוק והשלישי עוד יותר כאילו, נמאס י מבלה הבנו שאת אובססית לאדוארד עכשיו את גם אובססית לגייקוב כאילו מה נסגר אם סטפני הייתה עושה ספר חמישי הייתי מצעיה שהיו הורגים את בלה ותודה לאל!!!

האנשים פה פשוט ממשיכים להפתיע..
למרות שפה אולי זה מובן.
אני חושבת ש'ליקוי חמה' וסדרת דמדומים בכללי יכולים להיות מפורשים בשתי דרכים. זתומרת, אתם יכולים להבין אותם, לקלוט אותם, בשתי דרכים שנות:
1. סיפור קיטשי, אולי קצת נדוש, ואפילו נמרח יותר מידי לאורך ארבעה ספרים.. אפשר לראות את זה ככה.
אבל מאז שקראתי את 'גוף מארח' של סטפני מאייר, הבנתי שיש עומק בספרים שלה, ושלא כל אחד רואה את זה.
בלה מעצבנת, אנוכית, ומוזרה. באמת שאני לא יודעת איך לתאר אותה. אבל לא משנה כמה פעמים אני אקרא מה היא חושבת - אני אמשיך עד שאגיע לסוף, ולא אפסיק באמצע.
אני לא חושבת שהדבר היחידי שסטפני ניסתה להעביר לנו הוא סתם רומן טיפשי על ערפדים..
יש לה שם כל מיני.. משפטים כאלה עם ביקורת על התנהגות חברתית, על סטיגמות.. ראיתי את אותם הדברים גם ב'גוף מארח'.
וזו הדרך השניה שאפשר לראות את הספר:
לפתוח את הספר מתוך כוונה באמת לקבל משהו, ולא סתם לקרוא איזו דרמת ערפדים עם גיבורה בעלת נטיות אובדניות.. כי זה באמת כל מה שתקבלו.
הסדרה הזאת הייתה הסדרה הראשונה שקראתי על רומנטיקה, ואולי זה משפיע על הדרך שאני רואה את הספרים. אולי.
ואולי לא.
אני חושבת שכדאי שתשפטו בעצמכם, ואני בטוחה שלא כל אחד יאהב את הסדרה הזו..
זו סדרה שצריך להתחבר אליה, להבין אותה באמת..
ולא. אני לא מעריצת 'דמדומים' מטורפת, למקרה שתהיתם.. P:
התחברתי לספרים האלה לא בגלל אדוארד או ג'ייקוב או כל מישהו אחר. אני פשוט אוהבת את איך שסטפני כתבה אותו - בדרך שתגרום לכם לרצות ולהמשיך לקרוא, לא משנה כמה בלה מעצבנת, או כמה אדוארד מרגיז..

אתם מכירים את הספרים האלה שפשוט מחזיקים אותך ער עד הבוקר?
הספרים האלה שלמרות שהדמויות שם עיצבנו אותך כל כך בספרים הקודמים פתאום נראים חביבים ונחמדים?
זה בדיוק הספר הזה.
סוף סוף זה מתקדם לאנשהוץ
סכנה- יכולים להיפלט ספוילרים
אז, ויקטוריה מתקרבת כל רגע.
בלה סוף סוף מנהלת שיחה עם ג'ייקוב, וסוף וף לומדים משהו על עולם אנשי הזאב. אדוארד מחיל להיות יותר נחמד, וקצת פחות שומר על עצמו. בלה סוף סוף מצליחה לסובב את גלגלי השיניים החלודים שבראש שלה. האמת, כל הדמויות מתחילות לחשוב סוף סוף.
אין לי ממש כוח לפרט, כי לפני שנייה כתבתי ביקורת ארוכה, רק אגיד שזה ספר מעולה, ושהדמויות מתחילות סוף סוף להיות חכמות.
והנה- הסיום האהוב עלי.
ביי.