אז כמו רבים מגברברי האתר קיבלתי גם אני הודעת פישינג מאיזו חברה המבקשת לאסוף את פרטי בתמורה לפגישת אהבהבים עם איזו דמות פיקטיבית, בת 25 מדקר. מכל המקומות בעולם - דקר. וכמו רבים מן הגברברים, גם אני נכנסתי לפרופיל שלה, שאולי, בכל זאת, מדובר בעלמה שהתרשמה עמוקות מן הפוסטים שקראה, עד כי ניצתה בה אש אהבה כלפי, והיא חייבת, פשוט חייבת, לדעת מי אני ומה אני, ומה מספר תעודת הזהות שלי, מספר הדרכון, שם האב, שם האם, וכמובן, מספר חשבון הבנק. כמה יפה מצדה. ובכל זאת, אותה עלמת חן פיקטיבית, החזירתני באחת לאתר זה, ומשום מה נמשך לבי להתבונן ולקרוא, וחזרתי וקראתי את תכתובות הדואר שהיו לי כאן, ואז קראתי כמה ביקורות וכמה תגובות, וקראתי קצת סימנטוב, בן 48 מראשון, והתרשמתי מן הדמות, שבעיני גם היא פיקטיבית, וחשבתי שהמחבר האלמוני מאחורי סימנטוב עושה עבודה מרשימה ומקסימה, וגם נותר עלום ומסתורי, וזו בחירה שלו.
אחר כך יצאתי לשיטוטי דיומא, והלכתי בשוק לוינסקי, ואז אלנבי שהיה עמוס ורועש, וירדתי בקינג ג'ורג', שהיה גם הוא, ומשם לגן מאיר, ושם שיחקו ילדים במתקנים, וההורים השגיחו, והיתה שם תחושה של חיים, והגן באמת האיר, ושמחתי בלבבי. משם המשכתי לבוגרשוב, וקצת דברתי עם מוכר הספרים טננבאום, שאלתי לשלומו, והוא ענה מה שענה. או אז צעדתי אל הים, ושם צפיתי בנשיקה השמיימית שבין שבתאי וצדק, וחלק מן האנשים צפו יחד איתי בפלא, ואחרים לא דווקא, וחשבתי, כמו שתמיד אני חושב, שאבא צדק העניק טבעת לאמא שבתאי, ועוד אחת ועוד, ויחד הם הורים לשאר כוכבי הלכת, אפילו לפלוטו המודח, האח החורג של כולנו, וזו המחשבה הפוכה היא מן המיתוס היווני, שם כרונוס (שמו היווני של שבתאי) אוכל את ילדיו עודם חיים, כי קרונוס (אני בודק איזה כתיב מועדף עלי. נראה לי כרונוס.) אדון הזמן הוא, והזמן אוכל את כולנו, ואם הגענו אל כרונוס, הרי כרוניקות, ומכאן ההגיון שברשומה זו, שהיא מעין מחווה לשם הספר, והיא בעצם כרוניקת היום הזה, ולא כולה, שאז לא הייתי חותם הרשומה לעולם, ומוזר לחשוב על הדבר, שלכתוב את קורות ימי היום האחד הזה, משימה לחיים שלמים היא, ולמעשה - הרבה למעלה מכך. על כל פנים, כרוניקות הוא ספר לדילנאים בלבד, ומי שאינו וודאי לא יימצא עניין רב בסיפוריו של הגאון הנפלא והאהוב הזה, ואיך שהוא חשב כבר לפרוש, אבל ראה מישהו מנגן בגיטרה בטכניקה פלאית ועילאית, ואמץ לעצמו את הטכניקה ולא פרש, ואיך הקדיש משפט אחד בלבד לתאונת האופנוע שכמעט הרגה אותו ("פעם הייתי בתאונת אופנוע, אבל עכשיו אני בסדר". משהו כזה, לא יודע. קראתי במקור).
אלא מאי? שם הספר לוקה בחסר, לוקה מאד, שהמתרגמים קראוהו "כרוניקות חלק 1" (ובמהדורות שנייה יצא תחת השם "כרוניקות") ולא היא.
דילן קרא לספרו chronicles 1, וזה, בתרבות שממנה בא דילן, מתפרש בדיוק כך: "דברי הימים א'". כעת, אני מבין שקשה למתרגמים ישראליים או להוצאות ישראליות להוציא ספר תחת שם זה, שכן איש מאיתנו אינו גדול מספיק שייכתב שמו לצד מי מספרי התנ"ך. אפילו לא דילן. אבל כך קרא לו האיש, וזה שם הספר, ואין כאן קשר לחלק 1 וחלק 2. מה גם שזה שם יפה.

(אוף, עכשיו אהיה חייב לכתוב גם את ההסבר לדברי הימים. אל תקראו, אבל אני כותב כי ככה. אם כן, דברי הימים, הספר החותם את הקאנון, מעיד על עצמו בשמו - אני דברי הימים, אני הדבר שמן הזמן, וזה עומד בניגוד יפה להתחלת התנך, התורה, שהיא דבר הנצח, וזמן אין לה. ולא זו בלבד, אלא שפתח את ספר דברי הימים במלה "אדם", שכן הזמן, כך על פי הפירוש הזה, מתחיל עם ביאת האדם לעולם, עם ביאת התודעה הנפרדת, וקודם לכן אין זמן. יש נצח, יש אירועים, אבל חלופיות אין. להוויה, כך רומז לנו השם, אין זמן, ומשעה שיש אדם בעולם מתחילה מניית הזמן, ומכאן השם היפה, דברי הימים. ולא זו בלבד, אלא שכתב "אדם שת אנוש" כמו אומר שאדם הוא תשתית האנושות, ולא להיפך, שאין האנושות תשתיתו של אדם. היא הבניין הצומח ממנו, והוא קודם לה. בזמן ובאיכות. ועוד עשה הספר עמוקות שהדיר את אלוהים מן הפתיחה, כמו אומר - מה לך הנצח, בזמן? והדיר גם את קין והבל, כמו אומר: באין אלוהים אין רצח. אני מבין את הדבר הזה כאומר באין אלוהים לא ייתכן רצח, כי אין מוסר, אבל אם תרצו להבין אחרת, תבינו אחרת, אני מה אכפת לי.)


שוער הלילה,
מחבר דברי הימים ב'.

קראתי את הביקורות השליליות בסימניה, אבל משהו בכל זאת משך אותי לקרוא את ספרו של מי שמסנן כבר שבועיים את הטלפונים מועדת פרס נובל. הספר חיכה לי על מדף האוטוביוגרפיות בספריה העירונית. על כריכתו רשום: "בוב דילן - כרוניקות - חלק 1". 'בוב דילן' הוא בעצם רוברט צימרמן, 'כרוניקות' - לא ממש, כי הספר לא כרונולוגי בכלל, 'חלק 1' - בינתיים אין זכר לחלק 2. מבלבל? כך גם תוכן הספר.
הספר מתחיל עם תאור של חייו של דילן הצעיר בניו יורק בתקופה שבה היה ישן בכל ערב על ספה של חבר אחר, צורך תרבות, מקשיב לזמרים וגם מופיע, קורא ספרים, מתבונן ברחובות הקפואים ולומד מהכל ומכולם. בהמשך הוא צובר תהילה, מקים משפחה, ומנסה לברוח מהעניין הציבורי בו ומתוויות שהודבקו לו בעל כורחו. אנו מתוודעים לקשיים ולאתגרים שלו בהלחנה, בשירה, בסאונד, בהקלטת אלבומים, בשיחזור הצלחות מהעבר ובמסעות ההופעות שלו. בסוף הספר, לפתע דילן חוזר אחורה בזמן ללא כל התראה, ומתחיל שוב להתקדם מתקופת נערותו אל עבר התקופה שבה הגיע לניו יורק בפתיחת הספר, כבטבעת מביוס של זמן. מבלבל, כבר אמרנו?
הספר הפתיע אותי מכמה בחינות. ראשית, דילן הוא איש של טקסטים ולכן ציפיתי לקרוא טקסט שיש לו ערך ספרותי ועניין בשפה. תחת זאת, הספר כתוב באנגלית אמריקאית מאוד בסיסית, סלנגית, והתירגום לעברית נעשה בצורה מרובעת שממירה מילה במילה כך שמתקבלים ביטויים חסרי משמעות בעברית. לדוגמה, המשפט בעל השלילה הכפולה: "מועדון בסגנון צפון-העיר שלא היה בלתי-דומה ל'מלאך הכחול', אבל בדרום העיר" (עמ' 56). בחייכם, "לא היה בלתי-דומה"? באנגלית זה עובד (wasn't different), בעברית לא. דילן עושה שימוש רב בגוף שני שמשמעותו גוף ראשון, האפייני לדיבור אמריקאי אך לא מיתרגם טוב לעברית: "היית צריך לרכון קרוב אליו כדי לשמוע מה הוא אומר" (עמ' 57), עדיף להשתמש בגוף ראשון - "הייתי צריך לרכון וכו'".
הדבר הנוסף שהפתיע אותי בספר הוא הפתיחות של דילן ליוצרים אחרים, עד כדי הערצה וביטול עצמי. היה לי דימוי של דילן כאדם ששובר מוסכמות מבלי להסתכל יותר מדי מסביב. הופתעתי מאוד מהדרך שבה הוא מעריץ ולומד (ומעתיק?) את עבודתם של זמרים ואמנים שנחשף אליהם. מהספר מתקבל דילן מאוד אנושי, עם רגשי נחיתות אפילו, שונה מאוד מתדמית המגלומן שהוא קנה לעצמו. אחת המבקרות בסימניה כותבת על הכנות של דילן בספר הזה, ואני תוהה אם אכן זוהי כנות, או שמא מצג שווא של צניעות, כי הצניעות הזאת לא עולה בקנה אחד עם דילן השחצן שלא מכיר בפרס הנובל שקיבל וחותך באמצע הופעה בירושלים כי נמאס לו.
הספר מלא בניים-דרופינג מסיבי (לדעתי מעל למאה שמות) של זמרים ושירים, סופרים וספרים, מבצעים ומפיקים שלאדם הממוצע לא יגידו דבר. יחד עם זאת, אני חושבת שגרופיז של בוב דילן בהחלט עשויים להנות מהספר. על כל פנים, הספר עשה לי חשק להקשיב עוד לשירי בוב דילן, וגם זה משהו.

החיים של דילן מלאים סתירות, ביניהם עניין הכתיבה. מצד אחד הוא נחשב לאחד מגדולי המוסיקאים הכותבים של המאה ה-20 ומצד שני הוא לא פעם נתפס כמעתיק שירים ממשוררים אחרים, בעיניי זאת לא העתקה אלא השראה שהוא לוקח מאחרים ואין בזה שום פסול, זה כמו שמצטטים שורות משיריו הראשונים ורבים לא מודעים לכך שיש בהם גם משירתו של וולט ויטמן.

גם בעניין כתיבת ספרים יש סתירה, איך אפשר להסביר שהוא תמיד מסתבך בזה? גם כשהוא כתב את ספרו הקודם, "טרנטולה" (לא תורגם לעברית, והאמת אין כל סיבה לטובה לתרגם אותו) הוא יצא כלכך מסובך שההסבר הפשוט לזה הוא להזכיר את ההשפעה שלו ממשורר כמו ארתור רמבו, ולומר שזו כתיבה סוריאליסטית.

דילן כתב את הספר כחלק מהסכם שחתם עליו ובו הוא הבטיח שיוציא את סיפור חייו בכמה כרכים, כשזה הראשון מתוכם. משום מה עבר דיי זמן מאז צאתו לאור ועוד אין שום סימנים שעומד לצאת ספר שני. יהיו שיאמרו שזה חבל, כי קשה למצוא מישהו שמכיר את סיפור חייו יותר טוב ממנו, ויהיו שיאמרו שחייבת להישאל השאלה 'אלו בדיות הוא מכר לנו הפעם?' חבל שהעבודה על הספר לא נעשתה יותר ברצינות, ואומר שדילן היה כותב את סיפור חייו עד שהוא היה חש שהוא מרוקן את עצמו עד הסוף (הלוא שילמו לו מספיק טוב על כך) ועורכי ההוצאה היו דואגים להכניס סדר לדברים.

אם כבר עוסקים בדילן, אז כזכור הוא לפני כחודש הופיע בארץ
הנה ראיון שהשתתפי בו בערב חדש של דן מרגלית

התחלתי את הספר וציפיתי להגיגים פילוסופיים מזוייפים, להתחסדות ופוליטיקלי קורקטנס ולהרבה בולשיט - ממה שראיתי עד היום בתקשורת לגבי בוב דילן, כולל הסרט התיעודי שנעשה עליו ובהשתתפותו בבימויו של מרטין סקורסזה (No Direction Home), נראה היה שדילן הוא סלבריטי חכם בלילה שמנסה לעבוד על כולנו, לרכוש לעצמו פוזה שלא תואמת את אופיו האמיתי וליצור דעת קהל מסויימת כלפיו. לא האמנתי שיתכן שיהיה פתוח וכנה בצורה פומבית וציפיתי לספר מאד מעורפל או מזוייף.
חיכתה לי הפתעה גדולה. בעוד אני קוראת את הספר, בו מתוארות התקופות החשובות בחייו של דילן, או כפי שכתוב על הכריכה האחורית "צמתים משמעותיים בחייו", הרגש החזק ביותר שהשתמע מבין הפסקאות היה - כנות.
מי שיקרא את הספר ירגיש כאילו הוא קורא את זכרונותיו של אדם פשוט מן השורה ולא של זמר הפולק המוכר ביותר בעולם, ואולי זה בעצם מה שאנחנו צריכים ללמוד מהספר הזה- דילן הוא אדם כמו כולנו, הוא לא יודע יותר מאיתנו ואינו דובר של אף אחד מלבד האמת, האמת שלו.
האמנתי כשסיפר על איך ניסה לברוח מהתהילה שבשלב מסויים הפכה לנטל בגלל התגיות שהוטלו עליו בעל כורחו - נביא, משיח, נציג של דור. האמנתי כשאמר שכל מה שרצה בזמנו הוא שיניחו לו לחיות כאדם רגיל עם משפחתו האהובה. האמנתי כשתיאר אנשים שהכיר והעריץ כאילו היו כמעט אלים מחוץ לטווח הגעה, למרות שלא שמעתי עליהם מעולם ונראה כי לכאורה הוא הגיע למדרגה גבוהה מהם בעולם המוזיקה והתרבות. האוטוביוגרפיה הזו מרגישה יותר כמו יומן פרטי, כאילו הורשה לנו להתוודע למשהו אישי ביותר, מקסים ביותר. בין כל ההתלהבות של דילן והתיאורים המסובכים והזרים של הרכבת הלחנים לשיריו, מצליחות המחשבות, הרישומים והזכרונות היפים שלו לגעת ללב ולהוכיח, לפחות לי, שמדובר בדבר האמיתי.
מומלץ, לחובבי דילן.

כרוניקות כתוב כמו שיריו של דילן, מלא בדימויי מהעולם הישן מעולים בדימויים מהעולם החדש , אמריקה של היום . כשאתה קורא את הספר אתה מרגיש את הכובד של ההיסטוריה ומצד שני את האנרגיה ואת הטירוף של סוף המאה ה-20 .כמו בכתיבה של ביטניקים אמריקאים אתה מרגיש את המרחבים והקצוות של אמריקה וגם את ההקטיות של ניו יורק .
ספר אדיר חשוב לכל מי שהוא היפי בנפשו או דימיין עצמו פעם ככזה ...

האוטוביוגרפיה של הזמר בוב דילן, היא כמו שיר מתמשך ונעים - שלא רוצים שיגמר לעולם. דרך המילים אנו זוכים להצצה בגאונות, בפשטות, בצניעות ובכישרון של אדם כל כך מיוחד. כתוב בצורה מרתקת, נוגעת וכל-כך מעשירה !

מעריצה ענקית של האיש הזה. אבל הספר עסוק בתיאורים מיותרים ("צבע הוילון היה צהבהב",או משהו כזה..).
אפשר לוותר ופשוט להקשיב למוזיקה(:

כספר אוטוביוגרפי למעריצי דילן [וביניהם גם אני] הוא מצוין. ללמוד ממנו על המקומות, האנשים והמוזיקאים שהשפיעו עליו ותוך כדי כך לרשום לעצמי רשימות של "חייבת לשמוע".
כספרות? הספר צולע, ערוך בצורה לא מספיק מהוקצעת ונע בין פסקאות שכתובות בצורה מופתית לבין פסקאות,רבות מידי, משמימות ומלאות פרטים דחוסים. לאור השירים הכתובים היטב שלו, נראה שאין לו אורך הנשימה הדרוש לכתיבת רומן.

לירקה , מילים ורוח התקופה היו תמיד מסממניו של יוצר זה . ספרו זה של דילן פותח צוהר להבנת אישיותו של של יוצר זה אך בעיקר מגלה לנו את נבכי הזיכרון והתובנות שלו.
דילן מתאר ומתאר מספר ומספר ומילותיו הופכות ציוריות ככל שמעמיקים יותר בספר ומתחילים לחוש פשוטו כמשמעו את המרחב האמריקאי על שלל סגננותיו , אנשיו ונופיו.
דילן מביט אל תוך הריק שבנפשה של אמריקה אך גם אל תוך המלא והנכון .
כך מצטרפים להם יחדיו תיאורים רבים לכדי עולם מורכב .