אני אתחיל עם ההצדקה. כי ספר פרוזה שיש בו שבע מאות ועשרים עמודים צריך הצדקה טובה כדי לקרוא אותו. ובכן, זה לא ספר אחד אלא טרילוגיה, שלושה ספרים. אולי בכריכה אחת אבל עדיין טרילוגיה. חוץ מזה מדובר בסאגה רב דורית וזו הצדקה נוספת. בשם הספר מדובר על שלושה דורות, אבל זה אפילו יותר ולמעשה מוזכרים חמישה דורות.

מצאתי את הספר בספריית הרחוב החדשה, המאורגנת ומסודרת שיש בה יד נעלמה שמארגנת ומסדרת את הספרים ודואגת שלא יהיו שם שמאטעס מיותרים. כריכת הספר אינה כמו זו שנראית כאן אלא תצלום של העיר צפת. אפשר אולי לשייך את הספר לסדרת נצחיה קוראת ציונות, למרות שזו היסטורייה של היישוב הישן בארץ והם לא שייכים לציונות.אבל זו עדיין התיישבות יהודית בארץ.

הספא מתחיל בראשית המאה התשע עשרה, עת אלמן מבוגר בשם חיים כ"ץ מגיע לצפת על מנת לבלות בה את ימיו האחרונים ולהיקבר בה. אלא שאיש צריך אחזקת בית ואף אישה לא הסכימה לבוא לביתו של גבר יחיד מפאת הרינונים. לט יהודיות ולא ערביות. הבית מלוכלך ועוזרת בית אין ועל כן בלית ברירה שידכו לו את גיטל האלמנה נטולת הילדים. רק כדי שטכנית היא תוכל להכין את ארוחותיו ולטפח את ביתו. כך היא אכן עושה, אלא שמיום ליום גם הגוף והביולוגיה עושים את שלהם ולבסוף גיטל הרה ויולדת לחיים בן לזקוניו. הילד אלעזר גדל וחובר לבעל תשובה תמהוני שמלמד אותו חוכמת רפואה וכך הוא הופך לרופא הלא רשמי של היישוב היהודי בצפת.

זה ספר תולדות משפחת כ"ץ וקורותיה לדורותיה בעיר צפת. ודרך המשפחה מוביל אותנו יהושע בר יוסף בקורותיה של צפת, מתחילת המאה ה-19 ועד לסיום מלחמת העולם הראשונה. בין רעידות אדמה, הילולות ל"ג בעומר במירון, תקופות שפע, תקופות עוני ומגפות. יהושע בר יוסף מתאר אנשים שחיים על התורה וכספי החלוקה, חיים בדרך התורה, מחפשים דרך רוחנית, חלקם מנסים להתפרנס בחקלאות או באומנות כזו או אחרת, וחיים בבתי אבן עם קשתות ומיעוט רהיטים. הוא מתאר עולם שבו נערים ונערות מתחתנים בגיל צעיר וכמעט בלי להכיר זה את זו, ילדים שנולדים בבית, ילדים חולים ומתים, אנשי רוח ומשוגעים, אנשי עמל ועבודה, אימהות שעמלות ועובדות קשה, ועוד ועוד.

בר יוסף מיטיב לראות ומיטיב לספר, הוא מצייר במילים את הדמויות השונות, את רגשותיהם ומניעיהם. הוא מתאר את הטבע הסובב את צפת את חלוף העונות והזמנים ומשקף את האנשים בטבע ואת הטבע באנשים. סוף הספר עצוב וכואב מנשוא ובכל זאת הספר ראוי כמו גם ספר ההמשך העוסק בעמידתה של העיר במלחמת השחרור. איכשהו יצא לי לאחרונה רצף ספרים טובים, וגם זה ספר קסום ממש.

"ר' אברהם דוב נשאר עומד ליד החלון הפתוח, מסתכל ואינו מסתכל במרחבי ההרים ובחריצי הבקעות שלמרגלותיהם. [...] צפרים עפו וצפצפו שירה. נשרים ועיטים טסו בתנועות ארוכות בטוחות. [...] כאשר הרבה להסתכל במחזה הבחין בטבח הנערך שם בלי הרף. להקות צפרים מצייצות אומרות שירה, ולפתע זונק ויורד מלמעלה אחד הנשרים הטורפים, כחץ מקשת נעלמה, תוקע ציפורניו החדות בגוף המפרפר הצורח, וחוזר ומטיל עצמו למרומים בצהלת ניצחון; ולהקת הצפרים מלמטה נטרפת לשעה קלה כמים עכורים בכוס נקייה וחוזרות מיד לשירן ולמשחקן התמים. וכך נשנית הפרשה וחוזרת חלילה כחליפות היום והלילה. וכל אותו זמן אין רוח החסד פוסקת נשיבתה המלטפת ואין האור פוסק להישפך בחיוך של בדולח למעמקי המרחבים ואין ההרים והגבעות נעים כמלוא נימה.
- ריבונו של עולם! – נזדעזע הרהור בלבו – אם זה רצונך יתברך כי צפרי מרומים יטרפו צפרי תחתונים, למה אתה נוסך שקט כזה על הטבח ולמה אתה עוטרו בהוד והדר שכזה? הן אילו פסקה אז הרוח וקדרו השמים וזעו ההרים, לא היה הרצח חוזר ונשנה בקלות מחרידה כל כך..." [עמ' 29].

הציטוט לעיל הוא התמצית הזכה ביותר של רומן רחב יריעה זה. אולם להפוך בה לבדה, ללא ההקשר העלילתי המקורי - יש בכך משום טעם חמוץ, מפוספס, לא מספק ולא שלם דיו.
בנקודות הבאות אנסה, בלי קדימונים מיותרים או שידולים מתקתקים (או לפחות, אשתדל להמנע מהם), לבאר מדוע כתיבתו של בר-יוסף ראויה למלוא תשומת הלב, תוך שילוב חוויתי האישית והרהורים שונים שעלו בי.

(א) צפת, דוממת ונצחית בקיסמה ובאכזריותה היא-היא הגיבורה הראשית. אין בה שינוי קל שבקלים שמצליח לחמוק מבעד למבטו הנבון של בר-יוסף. לכל אורכו של הספר שזורה האמונה הזכה במעגל החיים ובקשרים העדינים שקושרים אדם לטבע הסובב אותו - בקשרים היסטוריים, כלכליים, חברתיים ורוחניים. צפת על סמטאותיה הצרות ובתיה המסויידים בכחול היא התגלמות יפיפה של אותו רעיון, שצבעו דוהה ומתבהר במרוצת הדורות והתמורות. לא אחת ולא שתיים התיאורים המדוייקים אודות עונות השנה וחלחולן אל היצורים ההולכים על שתיים הזכירו לי את "ענבי זעם" לסטיינבק (וזו רק נקודת דמיון אחת מיני רבות לרומן שנכתב כעשר שנים לפני "עיר קסומה"). אלא שנעוץ בין שני סגנונות אלו הבדל גדול: סטיינבק, באמצעות תיאוריו, מבטא זעקת מחאה מכמירת-לב ומושחזת כאחת, בעוד שאצל בר-יוסף הביקורתיות והשיפוטיות כמעט שאינן ניכרות במילותיו; הן מאופיינות באבחנות דקות ורגישות, בחמלה רבה ובשאיפה ליצור פסיפס מגוון של חיי קהילה יהודית משנות השלושים של המאה ה-19 עד תום מלחמת העולם הראשונה. פסיפס זה, יותר משהוא מציג קלסתר פנים אחיד, מדגיש בעיקר את הבודדים הטמונים בו; את מאבקן של הציפורים הקטנות בעיצוב הגדרתן העצמית ובציפורי האיימים של המוות, דעת-הקהל, המסורת והקידמה.

(ב) שאלתי את עצמי לא אחת במהלך הקריאה: "האם באמת ובתמים קיימת קהילה אמיתית, בה שוררת ערבות-הדדית בימים קשים כבימי שלום ובטחון?". מילא בשעת אסון, אפשר להבין ללב המתבצרים מאחורי ביתם והמבכרים לדאוג לצרכים הגשמיים שלהם ושל הקרובים להם ביותר - אבל בימים כתיקונם?
לאט-לאט התחוור לי שדווקא הקהילה הצבעונית בחייה מלאי השמחה, האמונה וההתפעמות מדברים קטנים כגדולים (בניגוד גמור לירושלמיים, הקודרים והעצורים יותר בהוויתם, על-פי הספר כמובן) נוטה לא מעט לשפוט את היחיד בחריגותו מרשות הרבים ומאמות המידה שלה, ואף לשכוח בנקל מעשיו הטובים של פלוני ואלמוני.
אחת מנקודות המפנה בעלילה, בהקשר לשסע שנפער בתוך צפת, היא ללא ספק השינוי בדפוס חלוקת כספי התרומים היהודים מרחבי אירופה. עד אז כל הכספים התנקזו לקופה אחת, "קופת ר' מאיר בעל הנס", ממנה התקיימו שווה בשווה כל יושבי העיר. שיוויון זה איפשר לא רק מתן הזדמנות שווה ללימוד תורה ולתפילה, אלא גם חיי קהילה שיתופיים וחמים יותר. אולם "תור הזהב" הזה, שגם בו היו לא מעט פגמים, לא ארך זמן רב: הוחלט שכל קהילה תעביר את כספיה ישירות לכולל הנתון למימונה ולחסדה. כך יצא שבני הכוללים האמידים יכלו להמשיך ולשקוד על תלמודם באין מפריע - בעוד שבני הכוללים העניים נאלצו לשלוח ידם בעבודות כפיים, שלפי השקפת עולמה של הקהילה נחשבו בזויות ולא מכבדות את בעליהן.
עם-זאת, חשוב לזכור שהיווצרותן של מעמדות בעיר הושפעה בין השאר גם מגורמים טבעיים יותר - כגון גלי העלייה אליה, הסיבות השונות שהיו באמתחתם של העולים (הכנה לעולם הבא, החלמה באוירה הטוב של הצפת, הקמת בית בישראל, שליחות מקצועית וכו') ומידות הפתיחות והסגירות לשינויים חדשים.

(ג) למי שמחפש פלפולים מפלפולים שונים בנבכי המקורות נכונה אכזבה קלה, אך היא מתעמעמת ככול שהחשיפה להווי היהודי בצפת ולתהפוכות בציביונו הופכת שלמה ורב-גונית יותר ויותר. ואלו מקצת הנושאים על קצה המזלג: שבתות ומועדים, שמחות מצווה, דיני קבורה, ההתבגרות המינית והנפשית, התפישות השונות אודות חיים משמעותיים ומושג המוות, המאבק נגד כוחות הטומאה ונישואין.
הנושא האחרון היה מבחינתי הקשה והמאתגר מכולם:
קשה - משום הנורמות הנוקשות. באותה עת השידוך, יותר משהיה בין חתן-כלה, נערך בין שתי משפחות, עם כל המשתמע מכך. לרוב הוא התקיים בין נער לנערה רכים בשנים (שלא לומר ילדים), טרם עברו סופית לעולם המבוגרים ועמדו על מהות השינויים המתחוללים בגופם ובנפשם.
שני דברים העיקו על מצפוני במיוחד: גורלה של האישה הממוצעת, שנאלצה ללדת בגיל צעיר ולוותר על מאוויה לטובת ענייני הבית ושלומם של הבעל והילדים - והעובדה שמרבית הזוגות הצעירים (כמעט בלי יוצאים מן הכלל) לא קבלו מבעוד מועד מהוריהם הכנה של ממש לקראת אחד השלבים החשובים בחייהם. נראה שהתקשורת בין שני הדורות הייתה לוקה בחסר.
מאתגר - כי הייתי צריכה, לפי אמות המידה שלי, להניח בצד את אותה ביקורתיות יתר, ולנסות כמה שיותר לחוות את השתלשלות העניינים דרך עיניהן של הבריות בסיפור.

(ד) הקריאה ברומן לא הייתה פשוטה כל עיקר. מליציות היתר, הנימה היהודית שלא תמיד הייתה נהירה דיו והכתב הקטן והצפוף בלבלו את עיני ואף הוגיעו את מוחי. נוסף על כך, השאלתי מהספרייה את ההדפסה השישית, משנת 1986. במקור הספר יצא בלשהי שנות הארבעים של המאה הקודמת - לכן הרשתי לעצמי לקוות שבמהלך ארבעים השנים שחלפו מאז, כל אותן שגיאות מביכות שהיו בגוף הסיפור (שגיאות הקלדה מיותרות, השמטת ניקוד הכרחי, מבנים תחביריים תמוהים וכו') היו אמורות להעלם תחת עבודה רצינית של עורך מהיימן. וטעיתי. לא נותר לי אלא לקוות שאם תחפצו לצלול ולדרוש את מעמקיו הגלויים והנסתרים של הספר, ידכם תהא משגת לקנות או להשאיל עותק מעשרים השנים האחרונות.
עם-זאת, כבר הספיקותי להתרגל לסגנונו של בר-יוסף, עד שבשלבים מתקדמים יותר של הקריאה יכולתי לשמוע באוזני רוחי את קולו (על-אף שלא שמעתיו מעולם). אם הדבר היה מתאפשר, וודאי הייתי מיטיבה לזהותו אילו מילותיו היו מתנגנות על ידי. כמו כן, הושפעתי במקצת מהרוח החדיתית של הספר, רווית הגימטריות והנוטריקון, ושאבתי הנאה צרופה מזיהוי מילים זהות שהופיעו בסמיכות של פיסקאות מספר ומגילוי שימושיהן השונים (בהתאם להקשרים בהם אותרו).
אומנם תיאורי הנוף ומעמקי נפש הדמויות כבודם במקומם מונח, ברם הדיאלוגים והמנולוגים היו לעניות דעתי חסרי מעוף או מבע מיוחד (חרף העובדה שהם נכתבו באותו משלב לשוני בדיוק). עם-זאת, מצאתי את שפתן הרזה-משהו בפי הדמויות כמרמזת על דבר-מה עמוק יותר: מעשיהן, רחשי ליבן, הרהוריהן הנוגים, חרדותיהן הכמוסות, יחסן כלפי נושאים שונים ודרכן הייחודית להתבודד ולפלס לעצמן נתיב משלהן - כל אלה חזקים יותר מהמילים הספורות הבוקעות מפיהן. דומה, המילים הן קלות-ערך ביחס אליהם. זו מסקנה מאוד מעניינת ואפילו מפתיעה, שכן ניכר ללא עוררין בבר-יוסף שהוא איש מילים יוצא מן הכלל.

(ה) בעוד שעות מספר אצפין לצפת. מהביקור האחרון בה, לפני שבע או שמונה שנים, לא זכור לי הרבה; רק טפיחתן החזקה של רוחות הסער והמראה המלבב של הסימטאות העתיקות נותרו חקוקים על לוח לבי.
אכן, זה יהיה מפחיד לאמת את הזיכרון ההוא ואת החוויה מהספר במבחן המציאות של תשע"ג. מטבעי אינני שוגה בציפיות, גם אם יש להן ביסוס כלשהו. בהקשר לנסיעה היום מפעם בי רק כיסוף אחד: להיכנס בשקט-בשקט אל בית המדרש האברוצ'אי ולגשת אל אדן החלון הרחב, המקומר, ולהתבונן בעיינים כלות בנופי המרחבים האינוספיים, שאפילו במבט חטוף הם נוסכים בלב האדם השראה והתעלות מעלה-מעלה.

726 עמודים של סאגה צפופה אינם עניין של מה בכך. ועוד על צפת, מכל המקומות שבעולם. בר-יוסף בחר אחת מ"ארבע ארצות", הרי הן צפת, טבריה, ירושלים וחברון, כדי לספר את סיפורה. הסיפור הוא סיפור קסום. העיר היא עיר קסומה.
בצפת ישבו גדולי המקובלים מהאר"י, דרך יוסף קארו, ישראל נג'ארה ושלמה אלקבץ. מעיר מרכזית בגליל העליון היא הפכה לעיר הנסמכת על החלוקה, חלוקת כסף לתלמידי הכוללים, דבר שהבטיח את יכולתם של לומדי התורה, הגמרא והמשניות לשרוד, ללא שום צורך לעבוד, לא הם ולא בני משפחותיהם. הכסף בא מאירופה ואנו פוגשים את גיבורי הספר בשליש האחרון של המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים.
החלוקה, אותם כספים שהתקבלו וחולקו, יצרו מעמד אשכנזי מיוחד בצפת. אלפי בני אדם פשוט לא עשו דבר פרט ללימודים, שיננו והתפללו סביב השעון, קמו באישון לילה לרחוץ במים קרים, לרוץ להתפלל וכך שוב ושוב. זה יכול להשמע מוזר משהו, אבל הסיפור קסום, העיר קסומה, שלא לומר, בועה.
את הבועה אנו לומדים להכיר תחילה דרך הרבי מאברוץ', ראש בית המדרש החשוב בצפת, זה שהבטיח ששוב לא תהיה רעידת אדמה שהרגה רבים, פרט לאלה שנמצאו אותו יום בבית מדרשו ולא נפגעו. רעידת האדמה אכן לא חזרה.
לצפת מגיע ר' חיים כ"ץ. כבשנות החמישים הוא, מגיע כמו רבים אחרים לסיים חייו במקום המופלא הזה, הנישא בגובהו על פני שאר הסביבה, אוויר נהדר וחיי קהילה ולימוד תוססים. אלא שלא סיום חיים מתרחש, כי אם אשה שניה ואף בן, מגיבורי הסיפור המרכזיים, הלא הוא אלעזר כ"ץ. גם בית גדול וחזק מאוד בנה ר' חיים כ"ץ, בית שלא ימוט חיש קל ברעש זה או אחר ויכיל משפחה רחבה לתפארה.
אלעזר בחור חכם, אבל נוהה הוא אחר בעל-התשובה, טיפוס מסתורי, רופא בעברו, שבשל מעשה שעשה שוב אין הוא עוסק ברפואה ומתקיים מלימוד ותענית. אלעזר הצעיר לומד ממנו את רזי הרפואה והופך למרפא-חובש בעיר בה כולם נרפאים דרך לחשים, קמעות ועשבים. במילים אחרות, מחציתם מתים, רובם מסתובבים עם מחלות עיניים וכאב גרון, שלא לומר, גוררים רגל. להפוך מלומד משניות לרופא אין זה מהדברים המקובלים בצפת עיר המקובלים, אבל אלעזר כ"ץ מצליח בכמה תחבולות להתקבל על הסביבה ואלה החלו מאמינים בו וביכולתו הפלאית.
אלעזר כ"ץ עושה חיל, מנסה להצטרף לרופא אחר שהגיע לעיר, רופא בו לא מאמינים תושבי העיר בהיותו גלוח פנים. זה לא ממש מסתייע ומכאן, בלי ועם קשר, יש גם חתונה כמקובל אצל צעירי העיר, יש התפתחות של משפחה וכמקובל גם, חצי מילדיו מתים במגיפה. נותר הבן חיים ושלוש בנות.
בר-יוסף מפליא לתאר את גיבוריו, את האווירה המיוחדת בעיר מלומדים זו, שם טוחן הקמח, הסנדלר, מגבן הגבינות והחנווני הם הנחותים, ואילו לומדי דף הגמרא היומי הם האליטה, וככל שיטיבו להתפלפל כך מעמדם בהתאם. בתוך אליטה זו, מעמדו של אלעזר כ"ץ, בנו של עשיר, מרפא מהולל בפני עצמו ומשפחה צדקת גבוה ויציב.
אך לא לאורך זמן.
אסונות נופלים על צפת, חלקם לא פוסח כמובן על משפחת כ"ץ. מוות הוא עניין שבשגרה, טירוף הדעת מעט פחות, אבל בישוב שמרני וחרדי כמו צפת הכל גדל ונבחן תחת זכוכית מגדלת. אפילו יציאה לעבודה וזניחת חיים של לימוד דף גמרא יומי נראים כחטא, אבל בחיים כמו בחיים איכשהו ממשיכים הלאה.
משפחת כ"ץ מיטיבה לתאר את צפת, עיר המקובלים. בועה מיוחדת זו מצליחה להתקיים כל עוד כוחות כבירים חיצוניים לא מפריעים. כוח כזה אכן הפריע – ירידת קרנה של האימפריה העות'מנית, מלחמת העולם הראשונה והמנדט. אלא שכל עוד לא הפריעו כוחות חיצוניים, צפת היוותה בועה של למדנות, מקום אטום כמעט למתרחש בעולם, אטום מרצון. רק דבר אחד היה חשוב: כספי החלוקה.
אם מכאן נוצר הרושם של עיר בה חיים טפילים, אין דבר רחוק מן האמת. רוב התושבים הלמדנים ומשפחותיהם נחשבו לפי סטנדרטים של אירופה לעניים מרודים. מתוך עוני יחסי זה צמחו למדנים להלל, נדבנים שחילקו מהמעט שיש להם לעניים אף מהם, אנשים שידעו לשמוח הרבה ולבכות הרבה ובעיקר ללמוד הרבה ולהיות בעלי מצוות. השגרה הברוכה של חתונה בגיל ההתבגרות, העמדת ילדים, הגדלת המשפחה המורחבת, הלמדנות המופלגת של הגברים, החגים, הנסיעה השנתית לקבר רבי שמעון בר יוחאי הסמוך במירון, כל אלה החזיקו תקופה ארוכה, ויכלו להחזיק הלאה, טרם באה פורענות. סוף תקופה בא עם לווייתו של אלעזר כ"ץ, המרפא המחונן, האישיות המיוחדת. צפת כולה באה ללוויית האיש המיוחד הזה והדמעות כבר זורמות מעצמן.
והסוף? הסוף מייאש, עצוב וקודר. תחילה מגייסים את הצעירים לצבא התורכי, רעב פוקד את העיר ורבים נאלצים למכור כל מה שיש להם ולהמשיך לרעוב. בסוף בא טיפוס הבהרות ושולח חצי מהעיר אל ידי מלאך המוות.
ספר מופתי.

"עיר קסומה", סיפורה של עיר שרבים מתושביה באו כדי למות בה. כיצד יחיו בה? לזה רובם לא הקדישו הרבה מחשבה. יש "חלוקה" ויש אמונה ויש הרבה אמונות טפלות. לאברכים שכל חייהם ניסו באמצעים שונים להקדים את ימות המשיח ע"י לימוד ותפילה היתה יוקרה חברתית עצומה, לעומתם, אלו שבחרו להתפרנס מעמל כפיהם, סבלו בימים כתיקונם, לנחיתות חברתית. העיר כולה על בתי האבן התכלכלים שלה נדמה היה כאילו ריחפה באויר, מסביבה קברי צדיקים לרוב, וטבע שופע חיות המדגיש את חוסר חיבורם של העיר ותושביה למציאות הארצית. ליהושע בר יוסף יש אהבה גדולה לתושבי העיר הזו המנסים להתקיים מרוח בלבד, כמעט, אבל לא חוסך בדברי ביקורת. הרבה מילים נכתבו על מעמדה המקופח של האישה. אם זכתה ואהבה את האיש ששידכו לה בילדותה, חיי השירות למשפחתה עוד היו נסבלים בעיניה אך אם השידוך לא צלח, חייה היו גהינום,להבדיל מאלה של בעלה המרחף העולמות הקדושה. י.ב.י. מזכיר ברמיזות את הברכה והחיים שבעבודת האדמה לעומת עבודת השמיים. לאנשי צפת התלושים לא היה סיכוי לשרוד את כל הפגעים שנחתו עליהם. מגפות, אסונות טבע, אכזריות השלטון הטורקי,רעב כבד. אחוז המשוגעים והמטורפים היה גבוהה וכך גם עניים מרודים. כל עוד כספי החלוקה הגיעו זכו האחרונים לקצת חמלה וצדקה. אבל ערכי "ואהבת לרעך..." קרסו בימי המצוקות הקשות ילדים, זקנים, חולים ורעבים מתו כמו כלבים ברחוב. לתושבים לא היו כל מיומנויות של עזרה הדדית ועזרה לעצמם והעיר כלתה. איזה ניגוד בין הקסם של תחילה הרומן לסופו ה"בלתי מקסים בעליל".
הספר ארוך מאד, כ- 700 עמודים. לא פעם חטאתי ברפרוף על תאורים ארוכים מידי, לטעמי , של טבע, או חלומות וכיוצא בזה. אבל, כלל הספר ריתק אותי. גם מבחינה היסטורית וגם כי הוא עורר בי מחשבות על אנשים מצבים והתמודדויות. חסרה לי יותר העמקה בתאורי דמויות הגיבורים. הספר דורש סבלנות בקריאתו מי שיבחר לו לא יצטער.

זה מסע בזמן ובנפש , חתיכת הסטוריה דרך עיניהם של משפחה בת 3 דורות בצפת של סוף המאה 18 ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה .ליהושוע בר יוסף יש את היכולת המדהימה להיכנס לכל דמות ודמות בסיפור ולספר כאילו מתוך האדם עצמו את הגיגיו, לבטיו , מאוויו ובמצבים שהחיים מזמנים אם זה האהבה , שנאה ,מוות, שיגעון כך שכקורא אצים ומרצדים מולך דמויות צבעוניות , פשוטות של החיים עצמם על המניעים פסיכולוגיים,מנטליים ,ריגשיים .הוא פושט את הדמויות עד דק על כל מרכיבי האדם כך שלא פעם כקורא אני מעמיד עצמי מול הדמות שנפרמה עד דק ומוצא שם את .. והוא עושה זאת בשפה , אח.. השפה .. שפה של מילים מלטפות (לא מצאתי מושג אחר ) ולא כזו שמנסה להרשים או מתאמצת אלא כזו מתנגנת בניגון הייחודי של בר יוסף. מומלץ בחום רב . !

ספר שיש בכוחו להכניס את הקורא לאוירה הקסומה של צפת של המאה ה18-19. הסופר הוא אומן בהחייאת הנוף, הרגשות של הדמויות והמציאות. לפעמים קצת ארוך מידי, צריך לקחת את הזמן ולהנות מזה. בסה"כ ספר מקסים, ואני מוכרח לומר שקראתי אותו במילואים והוא הצליח קצת להוציא אותי מאווירת הנכאים, שמשום מה, תוקפת אותי במילואים מידי פעם בפעם...

אהבתי את הספר מאוד. באמת קסום. הייתי רוצה לדעת האם יש לספר תרגום לאנגלית? רציתי להעביר את החוויה הקסומה גם לחברי שלא קוראים בעיברית.

ספר קסום. טרילוגיה מופלאה המספרת את סיפורה של משפחה המתגוררת בצפת, על פני כמה דורות.
העלילה התרחשה מראשית המאה התשע עשרה, אך נראה שכך החרדים חיים עד היום.
כל המושגים עדיין קיימים, כמו : תלמידי חכמים, קצבאות לישיבות, שידוכים, גמול חסדים וכד'
רומן מרתק המספר את סיפורו של הישוב - צפת, מתחילת דרכו.
סיפור תלאות המתיישבים והווי חייהם המרתק.
מומלץ בחום.

לפני כשמונה שנים הומלץ לי עליו החזקתי מעמד 40 עמודים.
שבוע שעבר הייתי בכליזמרים בצפת.אני נוהג לקרוא על מקומות שאני מבקר בהם (לחוש את אווירת המקום) ונזכרתי בספר הזה.

הספר מספר על הקהלה היהודית בצפת מרעידת האדמה ב-1837 ועד שלהי מלחמת העולם הראשונה.

הספר מתחיל עם הפחד הגדול מפני רעידת האדמה שממשמשת ובאה (לטענת יודעי דבר). הממצב מחמיר כך שצפת מתרוקנת בלילות (ביום חששו פחות).
אחד הרבנים מכריז שמי שיכנס לבית הכנסת שלו ל-24 שעות לא יפגע .(עד היום יש בצפת שלט ליד אותו בית כנסת שמספר על הבית כנסת היחיד שלא נחרב באותה רעידת האדמה.
לבאים מכיוון רחוב האר"י להכנס בכניסה מתחת לרחוב אלקבץ שם נמצא הבית כנסת).

משם ממשיך הספר עם משפחת הרב ,ילדיו ,בנותיו וחתניו וכמובן כל הקהלה במיוחד אישים כלמך הסבל וזיליק הסנדלר וכן שאר אישים צבעוניים לא נשכחים.

הקהלה ברובה הגדול נתמכת בשיטת הכוללים ע"י תרומות מקהלות בחו"ל.

יש כאלה שיוצאים לעבוד יש כאלה שממרים דתם ועוד ועוד...

לא לצפות לסיפור בסגנונו של שלום עליכם,אלא לסיפור רציני על קהלת צפת.

הסיפור מסתיים עם מלחמת העולם הראשונה התרומות מפסיקות להגיע פורץ רעב וטיפוס.