ביקורת ספרותית על עיר קסומה - הגדה של שלושה דורות מאת יהושע בר-יוסף
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 27 בספטמבר, 2012
ע"י יעל 93'


"ר' אברהם דוב נשאר עומד ליד החלון הפתוח, מסתכל ואינו מסתכל במרחבי ההרים ובחריצי הבקעות שלמרגלותיהם. [...] צפרים עפו וצפצפו שירה. נשרים ועיטים טסו בתנועות ארוכות בטוחות. [...] כאשר הרבה להסתכל במחזה הבחין בטבח הנערך שם בלי הרף. להקות צפרים מצייצות אומרות שירה, ולפתע זונק ויורד מלמעלה אחד הנשרים הטורפים, כחץ מקשת נעלמה, תוקע ציפורניו החדות בגוף המפרפר הצורח, וחוזר ומטיל עצמו למרומים בצהלת ניצחון; ולהקת הצפרים מלמטה נטרפת לשעה קלה כמים עכורים בכוס נקייה וחוזרות מיד לשירן ולמשחקן התמים. וכך נשנית הפרשה וחוזרת חלילה כחליפות היום והלילה. וכל אותו זמן אין רוח החסד פוסקת נשיבתה המלטפת ואין האור פוסק להישפך בחיוך של בדולח למעמקי המרחבים ואין ההרים והגבעות נעים כמלוא נימה.
- ריבונו של עולם! – נזדעזע הרהור בלבו – אם זה רצונך יתברך כי צפרי מרומים יטרפו צפרי תחתונים, למה אתה נוסך שקט כזה על הטבח ולמה אתה עוטרו בהוד והדר שכזה? הן אילו פסקה אז הרוח וקדרו השמים וזעו ההרים, לא היה הרצח חוזר ונשנה בקלות מחרידה כל כך..." [עמ' 29].

הציטוט לעיל הוא התמצית הזכה ביותר של רומן רחב יריעה זה. אולם להפוך בה לבדה, ללא ההקשר העלילתי המקורי - יש בכך משום טעם חמוץ, מפוספס, לא מספק ולא שלם דיו.
בנקודות הבאות אנסה, בלי קדימונים מיותרים או שידולים מתקתקים (או לפחות, אשתדל להמנע מהם), לבאר מדוע כתיבתו של בר-יוסף ראויה למלוא תשומת הלב, תוך שילוב חוויתי האישית והרהורים שונים שעלו בי.

(א) צפת, דוממת ונצחית בקיסמה ובאכזריותה היא-היא הגיבורה הראשית. אין בה שינוי קל שבקלים שמצליח לחמוק מבעד למבטו הנבון של בר-יוסף. לכל אורכו של הספר שזורה האמונה הזכה במעגל החיים ובקשרים העדינים שקושרים אדם לטבע הסובב אותו - בקשרים היסטוריים, כלכליים, חברתיים ורוחניים. צפת על סמטאותיה הצרות ובתיה המסויידים בכחול היא התגלמות יפיפה של אותו רעיון, שצבעו דוהה ומתבהר במרוצת הדורות והתמורות. לא אחת ולא שתיים התיאורים המדוייקים אודות עונות השנה וחלחולן אל היצורים ההולכים על שתיים הזכירו לי את "ענבי זעם" לסטיינבק (וזו רק נקודת דמיון אחת מיני רבות לרומן שנכתב כעשר שנים לפני "עיר קסומה"). אלא שנעוץ בין שני סגנונות אלו הבדל גדול: סטיינבק, באמצעות תיאוריו, מבטא זעקת מחאה מכמירת-לב ומושחזת כאחת, בעוד שאצל בר-יוסף הביקורתיות והשיפוטיות כמעט שאינן ניכרות במילותיו; הן מאופיינות באבחנות דקות ורגישות, בחמלה רבה ובשאיפה ליצור פסיפס מגוון של חיי קהילה יהודית משנות השלושים של המאה ה-19 עד תום מלחמת העולם הראשונה. פסיפס זה, יותר משהוא מציג קלסתר פנים אחיד, מדגיש בעיקר את הבודדים הטמונים בו; את מאבקן של הציפורים הקטנות בעיצוב הגדרתן העצמית ובציפורי האיימים של המוות, דעת-הקהל, המסורת והקידמה.

(ב) שאלתי את עצמי לא אחת במהלך הקריאה: "האם באמת ובתמים קיימת קהילה אמיתית, בה שוררת ערבות-הדדית בימים קשים כבימי שלום ובטחון?". מילא בשעת אסון, אפשר להבין ללב המתבצרים מאחורי ביתם והמבכרים לדאוג לצרכים הגשמיים שלהם ושל הקרובים להם ביותר - אבל בימים כתיקונם?
לאט-לאט התחוור לי שדווקא הקהילה הצבעונית בחייה מלאי השמחה, האמונה וההתפעמות מדברים קטנים כגדולים (בניגוד גמור לירושלמיים, הקודרים והעצורים יותר בהוויתם, על-פי הספר כמובן) נוטה לא מעט לשפוט את היחיד בחריגותו מרשות הרבים ומאמות המידה שלה, ואף לשכוח בנקל מעשיו הטובים של פלוני ואלמוני.
אחת מנקודות המפנה בעלילה, בהקשר לשסע שנפער בתוך צפת, היא ללא ספק השינוי בדפוס חלוקת כספי התרומים היהודים מרחבי אירופה. עד אז כל הכספים התנקזו לקופה אחת, "קופת ר' מאיר בעל הנס", ממנה התקיימו שווה בשווה כל יושבי העיר. שיוויון זה איפשר לא רק מתן הזדמנות שווה ללימוד תורה ולתפילה, אלא גם חיי קהילה שיתופיים וחמים יותר. אולם "תור הזהב" הזה, שגם בו היו לא מעט פגמים, לא ארך זמן רב: הוחלט שכל קהילה תעביר את כספיה ישירות לכולל הנתון למימונה ולחסדה. כך יצא שבני הכוללים האמידים יכלו להמשיך ולשקוד על תלמודם באין מפריע - בעוד שבני הכוללים העניים נאלצו לשלוח ידם בעבודות כפיים, שלפי השקפת עולמה של הקהילה נחשבו בזויות ולא מכבדות את בעליהן.
עם-זאת, חשוב לזכור שהיווצרותן של מעמדות בעיר הושפעה בין השאר גם מגורמים טבעיים יותר - כגון גלי העלייה אליה, הסיבות השונות שהיו באמתחתם של העולים (הכנה לעולם הבא, החלמה באוירה הטוב של הצפת, הקמת בית בישראל, שליחות מקצועית וכו') ומידות הפתיחות והסגירות לשינויים חדשים.

(ג) למי שמחפש פלפולים מפלפולים שונים בנבכי המקורות נכונה אכזבה קלה, אך היא מתעמעמת ככול שהחשיפה להווי היהודי בצפת ולתהפוכות בציביונו הופכת שלמה ורב-גונית יותר ויותר. ואלו מקצת הנושאים על קצה המזלג: שבתות ומועדים, שמחות מצווה, דיני קבורה, ההתבגרות המינית והנפשית, התפישות השונות אודות חיים משמעותיים ומושג המוות, המאבק נגד כוחות הטומאה ונישואין.
הנושא האחרון היה מבחינתי הקשה והמאתגר מכולם:
קשה - משום הנורמות הנוקשות. באותה עת השידוך, יותר משהיה בין חתן-כלה, נערך בין שתי משפחות, עם כל המשתמע מכך. לרוב הוא התקיים בין נער לנערה רכים בשנים (שלא לומר ילדים), טרם עברו סופית לעולם המבוגרים ועמדו על מהות השינויים המתחוללים בגופם ובנפשם.
שני דברים העיקו על מצפוני במיוחד: גורלה של האישה הממוצעת, שנאלצה ללדת בגיל צעיר ולוותר על מאוויה לטובת ענייני הבית ושלומם של הבעל והילדים - והעובדה שמרבית הזוגות הצעירים (כמעט בלי יוצאים מן הכלל) לא קבלו מבעוד מועד מהוריהם הכנה של ממש לקראת אחד השלבים החשובים בחייהם. נראה שהתקשורת בין שני הדורות הייתה לוקה בחסר.
מאתגר - כי הייתי צריכה, לפי אמות המידה שלי, להניח בצד את אותה ביקורתיות יתר, ולנסות כמה שיותר לחוות את השתלשלות העניינים דרך עיניהן של הבריות בסיפור.

(ד) הקריאה ברומן לא הייתה פשוטה כל עיקר. מליציות היתר, הנימה היהודית שלא תמיד הייתה נהירה דיו והכתב הקטן והצפוף בלבלו את עיני ואף הוגיעו את מוחי. נוסף על כך, השאלתי מהספרייה את ההדפסה השישית, משנת 1986. במקור הספר יצא בלשהי שנות הארבעים של המאה הקודמת - לכן הרשתי לעצמי לקוות שבמהלך ארבעים השנים שחלפו מאז, כל אותן שגיאות מביכות שהיו בגוף הסיפור (שגיאות הקלדה מיותרות, השמטת ניקוד הכרחי, מבנים תחביריים תמוהים וכו') היו אמורות להעלם תחת עבודה רצינית של עורך מהיימן. וטעיתי. לא נותר לי אלא לקוות שאם תחפצו לצלול ולדרוש את מעמקיו הגלויים והנסתרים של הספר, ידכם תהא משגת לקנות או להשאיל עותק מעשרים השנים האחרונות.
עם-זאת, כבר הספיקותי להתרגל לסגנונו של בר-יוסף, עד שבשלבים מתקדמים יותר של הקריאה יכולתי לשמוע באוזני רוחי את קולו (על-אף שלא שמעתיו מעולם). אם הדבר היה מתאפשר, וודאי הייתי מיטיבה לזהותו אילו מילותיו היו מתנגנות על ידי. כמו כן, הושפעתי במקצת מהרוח החדיתית של הספר, רווית הגימטריות והנוטריקון, ושאבתי הנאה צרופה מזיהוי מילים זהות שהופיעו בסמיכות של פיסקאות מספר ומגילוי שימושיהן השונים (בהתאם להקשרים בהם אותרו).
אומנם תיאורי הנוף ומעמקי נפש הדמויות כבודם במקומם מונח, ברם הדיאלוגים והמנולוגים היו לעניות דעתי חסרי מעוף או מבע מיוחד (חרף העובדה שהם נכתבו באותו משלב לשוני בדיוק). עם-זאת, מצאתי את שפתן הרזה-משהו בפי הדמויות כמרמזת על דבר-מה עמוק יותר: מעשיהן, רחשי ליבן, הרהוריהן הנוגים, חרדותיהן הכמוסות, יחסן כלפי נושאים שונים ודרכן הייחודית להתבודד ולפלס לעצמן נתיב משלהן - כל אלה חזקים יותר מהמילים הספורות הבוקעות מפיהן. דומה, המילים הן קלות-ערך ביחס אליהם. זו מסקנה מאוד מעניינת ואפילו מפתיעה, שכן ניכר ללא עוררין בבר-יוסף שהוא איש מילים יוצא מן הכלל.

(ה) בעוד שעות מספר אצפין לצפת. מהביקור האחרון בה, לפני שבע או שמונה שנים, לא זכור לי הרבה; רק טפיחתן החזקה של רוחות הסער והמראה המלבב של הסימטאות העתיקות נותרו חקוקים על לוח לבי.
אכן, זה יהיה מפחיד לאמת את הזיכרון ההוא ואת החוויה מהספר במבחן המציאות של תשע"ג. מטבעי אינני שוגה בציפיות, גם אם יש להן ביסוס כלשהו. בהקשר לנסיעה היום מפעם בי רק כיסוף אחד: להיכנס בשקט-בשקט אל בית המדרש האברוצ'אי ולגשת אל אדן החלון הרחב, המקומר, ולהתבונן בעיינים כלות בנופי המרחבים האינוספיים, שאפילו במבט חטוף הם נוסכים בלב האדם השראה והתעלות מעלה-מעלה.
28 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
בן אסתר (לפני 6 שנים ו-4 חודשים)
תענוג לקרוא בקורת כזו. כל הכבוד
נוריקוסאן (לפני 6 שנים ו-6 חודשים)
ביקורת יפה מאוד! עיר קסומה הוא לדעתי הספר הטוב ביותר של בר יוסף, והוא נכתב הרבה לפני ספרי הרייטינג והסנסציה שלו. ההדפסות החדשות רכבו על גל ההצלחה של ספריו המאוחרים וההוצאה הוציאה אותם ללא כל הגהה או שינוי.
שין שין (לפני 6 שנים ו-6 חודשים)
מקסים, את כותבת נהדר. נסיעה טובה, מקווה שלא תתאכזבי.
חמדת (לפני 6 שנים ו-6 חודשים)
יפה ...כבוד על הביקורת והכתיבה
אלי (לפני 6 שנים ו-6 חודשים)
איזה ביקורת מקיפה וממצה
היא יכולה לשמש מבא לעבודת גמר.

yaelhar (לפני 6 שנים ו-6 חודשים)
יפה! כמעט שאין צורך לקרוא את הספר! (סתאאאם...)





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ