"ביום שבו ירו בראש הממשלה", עוזי וייל (ידיעות אחרונות, 1991)

בעיני, גדול הכותבים של הדור החדש הוא עוזי וייל. מקבץ הסיפורים הזה גרם לי לבכות, להתחרמן, לצחוק.
לעתים רחוקות אני נתקל בכותב מקורי, ממש מקורי, בעברית, כזה שיש לו גם משהו להגיד, ולא רק סגנון ייחודי ואחר.

אני זוכר את עצמי קורא באמצע הלילה את "אל תעזבי אותי, מותק" בתוך בריכה של דמעות ואחר-כך יושב לילה שלם לנסח מכתב של ארבעה עמודים לעוזי וייל, מכתב ששלחתי למערכת עיתון "העיר", ועד עצם היום הזה לא הגיע.

אוסף סיפורים מופלא.

אוסף סיפורי האהבה היפה ביותר שקראתי. לא יודע מה להוסיף, כמו שבלתי אפשרי להגדיר או להסביר מה זו אהבה.

ספר ישראלי מאד, לא במובן שיפוטי כלשהו אלא פשוט כי הוא מתאר סיטואציות שלא בהכרח ידברו אל הקורא הזר: עימות עם מפקד אטום, נער ממושב נידח שמגיע לראשונה לתל-אביב, בחורה שמשתחררת מהצבא ומנסה למצוא את דרכה... רוב הסיפורים שבו קצרים עד קצרים מאד, אבל מצליחים לצייר תמונה שלמה ולבנות דמויות אמינות במעט מילים. אפילו הנובלה שבו, שמשתרעת על פני יותר ממאה עמודים, הרגישה קצת כמו סיפור קצר - בחלוקה לפסקאות ובהתרחשות העלילתית. אבל זה לא אומר שהיא לא הפסיקה להיות מרתקת במהלך הקריאה.
אני לא חושבת שהכותרת של הספר הייתה בהכרח נבואית, הן מכיוון שהספר נכתב ב91' והן מכיוון שהירי בראש הממשלה לא תופס מקום מרכזי בהקשרו הסיפורי. אבל אין ספק שלאור הרצח ב95' הספר זכה לתהודה מחודשת. נהניתי לקרוא אותו במהדורה המקורית, לפיכך, שהעיצוב שלה פחות דרמטי משל המהדורה המחודשת. ומאד נהניתי ממנו גם בלי קשר; אולי הסופים של הסיפורים, שכמעט כולם קצת פתוחים מדי, לא ממש מהודקים, הפריעו לי, אבל בגדול יש בו הרבה תובנות יפות, דמויות שניתן להזדהות איתן וכתיבה מוצלחת.

ספר מצויין, אחד הטובים שיצאו בסיפורת הישראלית. מאלה שאני בהחלט צריכה לרכוש בהזדמנות כי למרות שקראתי אותו לפני שנים רבות, יצא לי לחזור אליו ברבות השנים וגם עכשיו מתחשק לי לחזור אליו.

נבואתו של וייל (הספר נכתב מספר שנים לפני הרצח) התגשמה. וייל כותב בצורה מופתית - עונג צרוף. הספורים נשארים איתך ומטרידים זמן רב לאחר תום הקריאה.

מטובי הספרים שיצאו בעברית.