את אתגר קרת אהבתי עוד ממש מזמן, למרות העובדה שמעולם לא סיימתי שום ספר שלו, ואני לפחות באמצע של כל אחד מהם.
אני מאוד מתחבר לסגנון, לכיוון, ולפורמט שבו לרוב הוא כותב, אבל לא בצורה שלמה וארוכה. ככה שאני מתייחס אליו כמו חטיף לעת מצוא.
הקייטנה של קנלר, הוא ספר מעניין (עם כריכה מעניינת), ואני מאוד חלוק לגביו. ההתחלה, לפחות עד החצי של הספר (שהוא גם ככה קצרצר), די מקרטעת, ומרגישה כמו אתגר קרת מתוך שינה. מין מלמול חרישי ומחפף, אבל עדיין אתגר קרת. כן, הסיפורים לא כאלה רעים, אבל עדיין. יכול להיות שאם הם היו בתור מקבץ סיפורים שלם, זה לא היה נרגש, והיה בטל בשישים, אבל פה כל סיפור מקבל זרקור אז...
החצי השני (שמשום מה אני חילקתי את זה ככה, אבל בפועל, החצי השני עם יותר דפים ו), עם הנובלה שעל שמה נקרא הספר, היא היא אתגר קרת המוכר. שפה אירונית, מפורטת, קצרה וקולעת, נוגעת במקומות מעניינים, ומעט פילוסופית.
ה'עלילה' ששטוחה שם בכללה מעניינת; מין עולם, שבו כל מי שמתאבד למטה מגיע אליו. סימני ההתאבדות נשארים על כל אחד (יציאות של קליעים, סימני החבל בצוואר, צלקות), ובגדול הכל מתנהל שם כמו עולם רגיל, רק עם הקונספט של ההבנה שהם בעולם הזה מהסיבה היחידה- שהם התאבדו.
לדעתי הבסיס של זה מוצלח, ואפשר לכתוב על זה אינספור רעיונות, מה שאתגר הצליח לא רע בכלל.
אבל למרות זאת, אולי כי זאת נובלה, חסר בה קצת תבלינים.
לא יודע כמה תפספסו אם לא תקראו את הספר הזה, אבל גם לא יודע מה כלכך תרוויחו ממנו ביחס של 100 עמ' (ולדעתי פחות, אם אתייחס רק לחלק המוצלח), הוא עדיין בסדר.
התלבטתי לגבי מספר הכוכבים, אבל אלך על ארבעה כוכבים, כי למעשה יש בשר להאחז בו, ולא התאכזבתי.
