הבחירה ב"בנות הספיר" של פאם ג'נוף לא נבעה מציפייה למצוא בין דפיו יצירת מופת ספרותית על-זמנית; למודת ניסיון מספריה הקודמים של המחברת ומרומנים היסטוריים דומים, היה לי ברור מראש מול מה אני עומדת. עם זאת, החיפוש המכוון אחר ספר בעל זיקה לתקופת השואה עבור קריאה בתשעה באב, הביא אותי להעניק לו הזדמנות. למרבה הצער, הציפיות הנמוכות התממשו ברובן: מדובר בספר החלש ביותר של ג'נוף מבין אלו שקראתי (לצד "הילדות האבודות של פריז", שהיה גרוע במידה שווה), המציג הידרדרות נוסחתית ומעייפת, דמויות שטוחות ומשעממות.
העלילה פותחת בקורותיה של האנה מרטל, צעירה שנמלטת מגרמניה הנאצית לאחר שארוסה נרצח לנגד עיניה. כשהיא מוצאת מקלט זמני אצל בת דודתה לילי בבריסל הכבושה, המציאות הדוחקת מביאה אותה להשתלב ב"קו ספיר" – רשת מחתרת חשאית הפועלת להברחת נרדפים. כאשר בני משפחתה של לילי נלכדים ומיועדים לשילוח מיידי מזרחה ברכבת משלוחים, הדילמה בין הנאמנות למאבק המחתרתי לבין הניסיון הנואש להציל את יקירה הופכת למנוע העלילתי המרכזי.
יתרונה היחיד של ג'נוף, שמנע נטישה מוקדמת, טמון בטקסט התיאורי שבין הדיאלוגים: השפה נקייה, המבנה ממושמע והקצב המהיר מייצר קריאה נטולת חיכוך. אולם ככל שהספר מתקדם, המעטפת הסבירה הולכת ומתפוררת. הדיאלוגים ברובם בנאליים, מעושים ותפעוליים בלבד – מילים שנאמרות כדי לקדם את העלילה ותו לא, ללא שום סאבטקסט, עומק פסיכולוגי או אותנטיות אנושית. הדמויות. שטוחות, ילדותיות, שלא עוברות שום תהליך עומק, דילמות בנליות. בחלקו האחרון של הספר, הכתיבה מידרדרת לעבר מסכת גדושה בקיטש הוליוודי, צירופי מקרים מופרכים ו"תגליות" פתאומיות הנובעות מעצלנות עלילתית.
לצד המגרעות העלילתיות, ראוי להעניק לספר את הכבוד המגיע לו על הנגיעה המשמעותית בזוועות התקופה: חלקו המאוחר של הרומן אינו מהסס לגעת, בצורה ראויה ומכבדת, בעוולות שהיו מנת חלקם של היהודים ובגבורה ההרואית של אנשי המחתרת שנאבקו במנגנון הנאצי. נקודת האור הבולטת ביותר בתוך הים הבנאלי הזה – והרגע היחיד שבאמת הצליח לגעת בלב ולסדוק את החומות – הייתה הסצנה הדרמטית שבה מוכרעת דמותם של מנהיגי המחתרת, מישלין ומטיאו. ברגע הקשה והמכריע הזה, ג'נוף הצליחה להתעלות על השטאנץ הבסיסי שלה: הדיאלוג הקצר והטראגי בין האח והאחות רגע לפני מה שנחרץ, נכתב באיפוק, ביופי רב ובדיוק אנושי מצמרר שגרם לי להישבר מעט. חבל שאיכות כזו לא ליוותה את הספר כולו.
לסיכום, "בנות הספיר" הוא רומן היסטורי שטחי ונוסחתי ברובו, שאינו מחזיק מעמד וקורס תחת עומס של קלישאות וצירופי מקרים מופרכים. בעוד שהוא עונה על הצורך כחומר קריאה קצבי ומתאים ליום צום (בזכות שפה סבירה, הומאז' ראוי לגבורת המחתרת ונגיעה בזוועות השואה, לצד רגע עוצמתי בודד בשיאו), עבור קוראים המחפשים כתיבה מהודקת, אמינות סיפורית ועומק פסיכולוגי עקבי – מדובר בספר חלש שלא שורד את מבחן האיכות.










