• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ספינת הבנות

ספינת הבנות

מאת מיכל זמיר

הביקורת של ישי

תמונה של ישי
ספינת הבנות

ספינת הבנות

מאת מיכל זמיר

הביקורת של ישי

תמונה של ישי
הוצאה לאור:חרגול
שנת הוצאה:2005
סדרה:חרגול + פלוס
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/3
ביקורות על ספינת הבנות
הבאה
לוטוס
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 17 שנים

“ספר מעניין, כתוב טוב, מתנה יפה למתגייסת”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 6 שעות•2 דקות קריאה

בסיס פו"מ בגלילות לקראת סוף שנות השמונים. הגיבורה הראשית, שאת שמה איננו יודעים לאורך כל הסיפור, משרתת כפקידה שולית של מפקד קורס שחניכיו קצינים בדרג בינוני. היא כבר בעיצומה של גרידה שלישית, אולי רביעית ואולי חמישית... מרוב שכולם מזיינים אותה היא כבר לא יודעת מי האב הפוטנציאלי.
זה לא משנה אם היא מסכימה או אומרת לא, היא בסה"כ חיילת מעיר פרבר של תל אביב, שהמוניטין שלה ושל מי שגר בה בסוף שנות השמונים לא הרקיע לשחקים.
היא מבינה שלהידפק על ידי קצינים, בעלי משפחות, שרואים בה מפלט מחיי השעמום של המשפחה, הוא חלק בלתי נפרד מהתפקיד ואפילו קצינות הח"ן והת"ש של הבסיס מעדיפות להעלים עין על מנת שההטרדות ויחסי המין בכפייה לא יגיעו אליהן, שזה לא יפגוש אותן אז היא מחליטה שלפחות אם להידפק אז זה יהיה להידפק על ידי מישהו שיהיה אליה נחמד, מישהו שילחש לה מילות אהבה תשוקה באוזן כשהוא עליה, למרות שהיא יודעת שאין לזה עתיד, לפחות שהיא תהנה ושלזמן קצר תרגיש נאהבת.
הגיבורה שלנו היא לא החיילת היחידה שחווה את מסלול המכשולים הצה"לי הזה; במקביל אליה חיילות נוספות שמשרתות ביחידה חוות הטרדות ויחסי מין בכפייה. חלקן מעדיפות לשתוק ולהשלים עם המצב ואולי להתאבד, וחלקן מנצלות את המצב לשיפור התנאים הסוציאליים שלהן בבסיס. חלקן מבינות שאם להיות ניצודות אז לפחות שהן תבחרנה את הצייד האידיאלי.
הסופרת, דרך מבט האישי ובגוף ראשון של הגיבורה, מספרת לנו את סיפורן של מספר חיילות, כל אחת וסופה ספק טרגי יותר וספק טרגי פחות. יש מוצלחות יותר שמקדמות את עצמן ויש מוצלחות פחות שעל חשבונן המוצלחות מקודמות.
מי ששירת בצה"ל, החל משנות המהפך של חוק ההטרדות מיניות ויחסי מרות, וקורא את הספר יכול לגלגל עיניים בחוסר אמון ולמלמל שאינו מאמין שכך היו הדברים אבל בתור מי ששירת בצה"ל בשנות התשעים, אני יכול להעיד ממקור ראשון שתופעת יחסי המרות בין קצינים לכפופות ויחסי מין אסורים היו עדיין קיימים. חלק מהמקרים התפוצצו בשלב כזה או אחרת כשהחיילות התבגרו והבינו שנוצלו ותבעו את אותן קצינים וחלק נותרו בגדר שמועות, בגדר שיחות בין מפקדים.. בין קריצות עיניים למתק שפתיים על כוס קפה ומבט על קצינה כזאת או חיילת אחרת.
סיפור מזעזע אבל בגדר אמת גם אם זה קרה בבסיס אחר, בזמן אחר, עם גיבורה אחרת...

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של dina
dina
תמונה של וויליאם מאני
וויליאם מאני
2קוראים|גיל ממוצע49|50%נשים

על המבקר

תמונה של ישי

ישי

חבר מזה 4 שנים
8 ביקורות•64 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•ספרות קלאסית
תמונה של ישי
ישי
חבר באתר מזה 4 שנים
ביקורות8
לייקים שקיבל64
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית4ספרות מתורגמת2ספרות קלאסית1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של ישי

עד שתחזור אליי

עד שתחזור אליי

אילה דקל

רחלי וגיא הם זוג אוהבים, בדומה לזוגות אוהבים אחרים, שאירועי ה – 07 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל שבאה בעקבותיה זעזעה את עולמם הזוגי והמשפחתי.
גיא גויס למלחמה הארוכה ובוחר, מתוקף תפקידו ומצפונו, להישאר ימים ארוכים כשאחרים יוצאים וחוזרים מזירות הלחימה, ורחלי נשארת מאחור עם צמד ילדיהם ולומדת להיות אמא עצמאית שמנהלת את משק הבית בכוחות עצמה.
זאת רק ההתחלה... בדומה ללוחמים ולוחמות אחרים, גיא משתנה...נהיה מרוחק, מרגיש מועקה, מתרחק מרחלי, מתרחק מהמשפחה והוא לא היחיד: רבים כמוהו מרגישים שאחוות הלוחמים והשותפות לאירועים היא הדבק היחידי שנשאר להם בחיים. גיא רב עם רחלי, חסר סבלנות ובכל מפגש שלו בבית הוא כבר סופר את השעות לדרך חזרה.
רחלי מנסה בכוח להילחם עליו ומכניסה את עצמה לשותפות של נשות המילואימניקים; ביקור פצועים, ניחום אלמנות, התייעצויות ברשתות החברתיות.. עד ששניהם מגיעים לנקודת אל חזור בה הם צריכים להחליט איך ממשיכים.
הסיפור, לכאורה דמיוני, של רחלי וגיא הוא גם הסיפור שלי ושל עוד אנשי ונשות מילואים ובנות ובני זוגם...
חלקנו הצליח להתגבר על הקשיים, חלקנו נכשל וחלקנו שילם מחיר נפשי וגופני יקר...
אילה ללא ספק הצליחה להביע במילים את מה שרבים מאתנו לא העזו לחשוב....היא קיבלה את הסכמתן של נשות לוחמי מילואים בפורומים חברתיים וציטטה משפטים שהן כתבו בתחילת כל פרק, מדהים איך היא הצליחה לבטא במילים את מה שאנחנו כשלנו לבטא במחשבות.. עוד יותר מדהים היה לגלות שאנחנו לא לבד במחשבות שלנו, שיש עוד רבים כמונו שמרגישים וחושבים כמונו.

לפני 4 ימים•ישי
גלנקיל

גלנקיל

לאוני סוואן

west highland trail... יום אחרון בדרך לפורט וילאמס ואני והבנים צועדים על השביל ומרחוק כבר מזהים את הבן נביס מולנו...פתאום אנחנו שומעים מממממההה ארוך וצרחות: 2 מטיילות נסות על נפשן כלהקת כבשים קטנה דוהרת בעקבותיהן בפהייה מתמשכת..
קחו את הסצנה הזאת, שלבו אותה עם קורטוב הומור בריטי בסגנון מונטי פייטון ומדריך הטרמפיסט לגלקסיה ותוסיפו לתבשיל העלילה את נופיה המצוקיים של אירלנד, חבורת כבשים צמרירית ולא שפוייה וביחד עם עלילת רצח בסגנון אגתה כריסטי תקבלו את גלנקיל.
עדר כבשים מגוון מתעורר בוקר אחד ומגלה שהרועה האנושי שמנהיג אותם, ג'ורג' האירי המבוגר, אינו בין החיים וכפי הנראה גם נרצח. הכבשים מחליטים בראייה הגיונית של עוטי צמר ואוכלי עשב שעליהם לחקור את מותו של הרועה שלהם על מנת לשפר את איכות החיים שלהם ולגמול לו חסד.
העלילה הבלשית שלא תבייש את שרלוק הולמס משלבת הרבה עשב, הרבה מזג אויר והרבה אמונות תפלות של כבשים... כן, כן אפילו כבשה אירית צמרירית יודעת שתכליתה הוא לא רק לאכול עשב ולברוח מכל כלב שרודף אחריה, יודעת לחשוב, להיות פרנואידית ולגרום לבני אדם לפחד ממנה..
הכבשים והאיילים, בעלי שמות פרטניים, נחשפים לתרבות בני האדם בדרכי המחשבה השמורים רק לכבשים ומשלבים מיסתורין, מגיה שחורה, היסטורייה של עצמם ובעיקר חושפים איך בכל כפר אירי, מט ליפול ורווי אדי אלכוהול וערפל, מתחבאים שלדים בתוך הארון, מתחת לגלי אבנים ועל כרי דשא...
לא מעט עמודי קריאה, לא מעט פילוסופייה של כבשים שלא היתה מאכזבת את שפינוזה או מרטין בובר אבל נהניתי וצחקתי.

לפני 3 שבועות•ישי
מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה

דוגלס אדאמס

אני ממחזר ביקורת שכתבתי לפני מספר שנים, אי שם ביקום אחר, תחת דמות אחרת ובמציאות דיסוטופית אחרת לרגל היום המיוחד שחל היום...
'ברוכים הבאים ליום המגבת הבינלאומי הידוע בשמו הפחות נוצץ ומבריק - מסיבת סוף היקום. נחווה מופע קרקסי ומגושם של הרס כוכבים באמצעות שירת הווגנים, חייזרי ההוצאה לפועל של הגלקסיה. מנחי המופע הם זֵייפוֹד בִּיבְּלבְּרוֹקְס, נשיא הגלקסיה וכעזר נגדו תנחה, קריינית הרצף הארצית טרישיה. מרווין הרובוט הדיכאוני יספר בדיחות עצובות שתגרום לכם לאבד את עצמכם לדעת או לחלופין להתחתן עם בני האומה הצרפתית (לדעתי האישית להתחתן עם צרפתי זה עונש כבד מידי) ודלתות עצמאיות, שמהמהמות לעצמן בתחושת סיפוק עצמי, תפתחנה לפניכם בציפייה שלא תעברו.
תוכלו להתראיין אצל פורד פרפקט, כתבינו לעניין מדריך הטרמפיסט לגלקסיה שהוא המדריך הכי לא נקרא ברחבי היקום או לחלופין ליידות על הקורבן האומלל ארתור דנט קוביות סוכר חומות ולהשפיל אותו על ידי כך שתתנו לו לשתות תה עם חלב, ללא חלב.
כל שאתם נדרשים לעשות על מנת שתוכלו להיכנס למסיבה הוא לאכול שקית בוטנים מלוחים קטנה שהתוקף שלה פג, כמו שמחלקים בטיסות צ'רטר שממריאות משדה התעופה ונוחתות לאחר חצי שעה כי הקברניט שכח לקחת מצפן ומפה, כוס בירה פושרת ולשאת בתיק שלכם מגבת בגודל בינוני עמה תוכלו להצליף לעצמכם בישבן רק כדאי שתקבלו לחלוחית בעיניים (את אפקט הלחלוחית בעיניים אפשר גם לקבל מחיבוק כלבלבים, מחיבוק עצים ומחיבוק עצמי) ותחכו שתעבור חללית, רצוי עם מנוע בלתי הסתברותי שתאסוף אתכם משום מקום רק כדאי להטיל אתכם בחזרה בשום מקום אחר.
מובטח לכם הומור, מובטח לכם סרקסיזם ומובטח לכם הלקאה והקאה עצמית.
לחיי ארתור דנט, אנגלי בודד בחלל החיצון - אתה לא לבד בעולם המשוגע של דאגלס אדאמס; גם מייגור תום אתך, גם דויד בואי וגם אני וכולנו חוגגים את יום המגבת הבינלאומי
https://www.youtube.com/watch?v=HyMm4rJemtI'

לפני חודש•ישי
הדרך לעין חרוד

הדרך לעין חרוד

עמוס קינן

בכל עולם דיסטופי יש עיר מקלט, בין אם אתה נרדף ע"י חבורת זומבים, מוטנטים או קופים.. תמיד יש עיר מקלט אי שם בקצה החושך בסוף היקום שם הדמוקרטיה חוגגת והאדם חופשי, אז זהו שלא! הכל פיקציה, הכל בלוף אחד גדול...
הגיבור שלנו שאת שמו לא אגיד, כי אינני יודע, נהיה מודע בחנוכה אי שם בתחילת שנות השמונים כי ארעה הפיכה צבאית וכעת מדינת ישראל נתונה במשטר צבאי טוטליטרי בסגנון 1984 של ג'ורג' אורוול; משמרות צבא בכל מקום ביבשה, באויר ובים. אנשים ניצודים בביתם באופן אקראי ומוצאים להורג ואם התרגלנו שבמדינת תל אביב בכל פעם שיש מלחמה ועימות צבאי אז אנשים ממשיכים לחיות חיים מתורבתים ונהנתנים כאילו אין מחר בעוד אחרים מתים אז הפעם זה מתחיל אצלם.
גיבורנו, אני משער שהוא בשנות החמישים פלוס לחייו (הכל הנחות מניתוח משפטים אקראיים), בוגר תקופת המחתרות (אני משער שהוא היה באצ"ל כי זה מה שאני הייתי בוחר על אף שמחבר הספר קינן היה בלח"י), מומחה בהרג ערבים ומחיקת כפרים בוחר לברוח למעוז החופש האחרון בעין חרוד (עכשיו נשאלת שאלת השאלות האם לאיחוד או למאוחד?), הוא מצליח לחמוק ממדינת תל אביב, פוגש ערבי נמלט בשם מחמוד (מאד סטריוטיפי) או שהוא ספק שובה אותו או ספק מתחבר אליו ובדרכם הם שובים קצין בכיר בשם רפי, ובעודם נסים מכוחות הצבא שדולקים אחריהם הם הופכים לחבורה עליזה הכוללת את ליאורה, פילגשו של רפי ונחשפים למזימה ארכיאולוגית היסטורית למחיקת העבר ע"מ למנוע את העתיד.. ממש מסעות ההוביט של טולקין או שביל קליפות התפוזים של גוטמן - עד כאן חשפתי מספיק פרטים ואני מקווה שעוררתי את תיאבונכם ואת חוש הריח שלכם לספר כנעני לרצות ולקרוא את הספר.
אני לא מתכוון לטעות ולשפוט את הספר בעיניים של קורא בשנת 2026 מכיוון שהספר נכתב בשנת 1984 ואז שונים היו הדברים:
ראשית, הדמויות הנשיות בספר תפקידן מאד ברור; הן עקרות בית, פילגשות, זונות, רחם רוטט (כפי שאחת הדמויות מתייחסת לליאורה) והן רגילות שמתייחסים אליהן כמקור לסיפוק מיני באמצעות התחת או הפה - מוטיב הדפיקה בתחת כנראה מעסיק את כלל הגברים בספר, בין אם הם טובים או רעים וזה גם שגור בשפת הדיבור שלהם...
שנית, הרעות ואחוות הלוחמים איננה קיימת, כל קצין עושה דין לעצמו ומזל שבעלי המצפון הם החיילים הפשוטים אבל גם הם נטבחים על ימין ועל שמאל.
שלישית, כולם שונאים את הערבים והשיטה האידיאלית למחוק את זכרם מלבד להרוג אותם זה גם למחוק את הכפרים שלהם ולחרוש אותם אבל בבעלי החיים לא נוגעים: 'בטח שמת לב שאף על פי שלא רואים שום ערבי, רואים פה ושם חמור או עדר עזים. תשאל למה, אז ככה. היתה לנו עם החמורים בעיה מוסרית. מצד אחד, מה אשם החמור שבעליו היה ערבי. מצד שני, גם החמור וגם העז הם צאצאי החמורים והעזים של אבותינו שישבו כאן, על כן יש להם זכות על הארץ הזאת, תסכים אתי'...
אני משער שאם הסיפור הזה היה נכתב ומתפרסם בימינו אנו, היו קבוצות בחברה הישראלית שהיו מאמצות אותו בדומה לקבוצות אחרות בשחר ההיסטוריה שאמצו ספרים שקדמו את הרעיון האידיאולוגי בהם הם אוחזים ואולי אפילו היו מחליפים את דגל מדינת ישראל בדגל הקונפדרציה עם מגני דויד במקום כוכבים אבל לשמחתי הספר נכתב במציאות אחרת, בתקופה אחרת בה המחבר כנראה הכה על חטא קדמון שלו (האם ציינתי כבר שהוא היה לוחם בלח"י?) ונהנתי לקרוא אותו ואפילו נהנתי להריח את הספר הישן...
'הוי ארצי מולדתי, הר טרשים קירח'...האם אסיים בהתרפקות ובקינה של טשרניחובסקי על עזבונה של ארץ ישראל? או באכזבתו כפי שבאה לידי ביטוי ב'אומרים ישנה ארץ'..? בסוף כשאני מסתכל על עצמי בראי, בשנתיים וחצי האחרונות, אני רואה מראה שבורה ובצד שני מישהו שהשתנה..
https://www.youtube.com/watch?v=WRR-5bWIgh0 הפאפיה נפלה בול מתחת לעץ והצמיחה עץ חדש..

לפני חודש•ישי
הוא הלך בשדות [מהדורת 2006]

הוא הלך בשדות [מהדורת 2006]

משה שמיר

מעל שנתיים וחצי...לעזאזל. לא הצלחתי לצאת מהקיבעון, לשבור את המעטה ששאב אותי אליו ומנע ממני לקרוא. היו הסכתים, היו רשימות מוזיקה, תכניות טלויזיה, כתבות עיתון, מאמרים אבל ספר חי ושלם? יותר מידי זמן לקח לי לחזור לחיים ובסוף הצלחתי, בחרתי בספר לא קל ואפילו מאתגר אבל צלחתי את האתגר ואפילו נהניתי.
אורי כהנא לא הלך בשדות; אורי יפה הבלורית והטוהר, הבן הבכור של הקיבוץ 'גת העמקים', הילד בו תלו תקוות האבות המייסדים אבל כבר בהיותו תינוק חלה האכזבה הראשונה עת רותה, אמו, שחששה ממחלות חסרות מרפא נסה עמו לעיר הגדולה למספר שנים, בניגוד למחשבה להשאר ולהתמודד עם הקשיים והפחדים, ושם הם חיו מספר שנים ושם התחילה לבגוד באביו וילי, תחילה אפלטונית ומאוחר יותר כשתחזור לקיבוץ עם אורי הילדון תכיר ותבגוד בו פיזית ואף אחד לא ידבר ואף אחד לא יזיז גבה כי הקבוץ הוא מעל הכל, לא מכבסים כביסה מלוכלת בחוץ אבל זאת רק תחילתה של סדרת בגידות והאתוס הקיבוצי המקודש בו החברה קודמת לפרט נפרצת פעם אחר פעם: רותה בוגדת במקדש המשפחתי הטהור ונותנת דרור לתשוקותיה, וילי מקריב את עצמו ואת משפחתו על מקדש התנועה הציבורית והיישוב היהודי ובוגד באתוס משפחתו וע"כ יוצא לכל מיני שליחויות מרובות ועקלתניות ומאפשר את בגידת של רותה. אורי בוגד ברצונות הקבוץ ומתערה ומתאהב דווקא במיקה, ניצולת השואה שברחה מאירופה והתגלגלה דרך קבוצת נערי טהרן לא"י, ומיקה היא האנטיתזה המוחלטת לצברית הארץ הישראלית: היא איננה יפה ואיננה רזה, היא חולקת על כל דעה והחלטה, עוברת מענף עבודה לענף עבודה ולא מוכנה להקריב את עצמה או את מחשבתה לתנועה הקיבוצית, היא הנטע הזר ודווקא בה מתערה נפשו של אורי אבל גם בה הוא בוגד, נער שגדל בחברה קיבוצית, בלינה קבוצתית שהפכה אותו לגבר חסר רגשות שכל מה שמעניין אותו זאת הגשמה עצמית אגואיסטית בעבודה חקלאית, בשירות ביטחוני והוא לא שם לב לרגשותיה של מיקה או למחשבותיה, הוא אמנם הוגה בה יומם ולילה אבל הדחף שלו הוא גופני ומיני ומאוחר מידי הוא מתחיל להיות ער למצוקותיה, לקושי הנפשי שלה בהיותה זרה בארץ לא שלה, בקיבוץ לא שלה, מאוחר מידי... אז אורי לא הלך בשדות; הוא נכח בהם בכל שלב ושלב עת חזר מלימודיו, עת עבד במשק, עת קשר נפשו בפלמ"ח אבל אורי לא הלך בשדות.
משה שמיר כתב את הסיפור בשנת 1947, שנה מאד מוקדמת להעביר ביקורת על התנועה הקיבוצית שאז היתה בשיאה בבבניית גבולותיה העתידיים של מדינת ישראל הקרובה לקום, אנשיו היוו את חוד החנית בגופי הביטחון הרשמיים והלא רשמיים של הצבא שעתיד לקום זה מקרוב ולאורך השנים הקוראים והמבקרים הללו את הספר, ואולי בצדק, כי הם התמקדו בהקרבת הפרט למען ההתיישבות והביטחון שהתנועה הקיבוצית תרמה למדינת ישראל.
אבל...הספר הוא גם שבירת אתוס ומיתוס! חברה שהתגאתה לאורך שנים רבות בהדחקת הפרט למול החברה, בקליטת עולים ובשילובם במפעל ההתיישבות והביטחון חושפת כאן את פרצופה, את האליטזם של מי שחושב שיודע טוב יותר מה טוב עבורך. הנער הצברי, תוצרת מערכת החינוך שמוכשר רק לחשוב על גאולת הקרקע, על מכונות חקלאיות, על תנובת השדה ועל הביטחון המשמשך אבל כשל בהבנת האחר ששונה ממנו, כשל בהבנת רגשות ותלהות של אלו ששרדו שואה ורק וילי, שהתגייס לצבא הבריטי לכאורה ממקום של שליחות אבל בעצם נס מאשתו בנפרד ומהלחישות בקיבוץ מאחורי גבו כששב לקיבוץ לביקור, לאחר מספר חודשים, מתפקח ומבין שהכל הבל הבלים, שיש דברים חשובים יותר מחלקה ג' בה צמח התירס שלא נקטף או הטרקטור החדש שנרכש למטע. אז כל מהללי הסיפור והאתוס והמיתוס שראו בדמות הצבר האולטמטיבי, יפה הבלורית והטוהר שמקריב את עצמו למען הכלל, למען חייליו, צדקתם אבל גם טעיתם בגדול.
אהבתי את העלילה, אהבתי את מיליוני המחשבות וההתחבטויות, חולפות ושבות בדמויות של אורי, של מיקה, של רותה ושל וילי. אהבתי את העברית בה עשה שימוש משה שמיר; עברית של פעם, עברית של תנועת ההתיישבות והציזבט הפלמ"חי. זאת לא עברית של שי עגנון, זאת לא עברית של נחום גוטמן או ביאליק, זאת עברית של משה שמיר, חיים חפר וחיים גורי ואת המשכה רואים אצל מאיר שלו; למרות שלא מצאתי קשר או השפעה בן מאיר שלו למשה שמיר לא יכלתי להשתחרר מהדגדוג ש'רומן רוסי' ההומוריסטי הושפע בצורה כזאת או אחרת מ'הוא הלך בשדות'.
https://www.youtube.com/watch?v=Mk5vz9BNFjI באה המנוחה ליגע ומרגוע לעמל; יגעתי ועמלתי וטרם מצאתי את המנוחה ואת המרגוע שלי ואני ממשיך לחפש עד הספר הבא...

לפני חודשיים•ישי
מועדון המתאבדים (2016)

מועדון המתאבדים (2016)

רוברט לואיס (לואי) סטיבנסון

במהלך המלחמה עצרתי לתקופה קצרה במושבה צפונית ובין הפוגה לריצת כושר נתקלתי בתחנת ספרים ציבורית שעשרות ספרים היו דחוסים אחד על גבי השני במדפים; בין הספרים המתגוללים תפס את תשומת לבי השם רוברט לואי סטיבנסון, כן כן, ההוא שכתב את 'אי המטמון' ואת 'החטוף' וגם את 'המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד' ועל חלק מספריו גם כתבתי את רשמי בגלגולי הקודם באתר.
רק לאחרונה הזדמן לי סוף סוף לאזור כוחות ואויר ולקרוא את הספר: איזה תענוג, איזו התמוגגות - אמנם ספר דל עמודים וגמעתי אותו בשקיקה אבל כבר מהדפים הראשונים הרגשתי שאני נשאב בחזרה לאותו 'המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד'. אמנם אין קשר בין הדמויות ובין הסיפורים אבל התפאורה היא אותה תפאורה של לונדון רבתי במאה ה - 19. הכל אפלולי, הכל ערפילי, רחובות ורובעים מטונפים לצד בארים עממים והדרך לבתי העשירים המפוארים, להבדיל מבתי העניים המטים ליפול, עוברת דרך מפתנם של נוהגי הכרכרות הלונדוניות המפורסמות.
הספר מורכב משלשה סיפורים שלכאורה כל אחד מהווה סיפור בפני עצמו אבל בעצם מדובר בסיפור מתח מתמשך עם אותם גיבורים ראשיים ואותם אנטיגוניסטים שנעים וסובבים בין רחובות ואולמות נשף בלונדון ופריז וחוזר חלילה ללונדון. אמנם לכל סיפור או שמה פרק מתמשך יש גיבורים ייחודים לאותו סיפור/פרק אבל תפקידם הוא שולי לקו העלילה המרכזית שמניע את הספר ותפקידם מסתיים עם תום הפרק.
אני לא רוצה להרחיב וללחשוף את עלילת הספר בפני מי שחובב את סטיבנסון ויבחר לקרוא אותו, למרות שמי שקדם לי בביקורות כבר חשף וגילה, אבל מדובר בעלילת מתח שמשלבת כתות, כמו כנופיות פשע, אלטיסטיות (שאולי משקפות את מועדוני הגברים שמאפיינים את הגברים הבריטים בוגרי הצבא והאוניברסיטאות) ששם חברים מחליטים מה נכון ולא לא צודק והכל במחיר הכסף. העלילה מתפתחת מסיפור לסיפור ונוספים נדבכי פשע נוספים והכל בתיבולו הפיקנטי ולפי רוח ליבו של סטיבנסון. מי שאהב את 'המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד' יאהב גם ספר זה.

לפני 11 חודשים•ישי
בקצה העולם

בקצה העולם

קתרין פולאן

כריכת הספר; זה מה שתפס את תשומת לבי בפעם הראשונה ומיד אח"כ גם תקציר העלילה בגב הכריכה אבל הזה הסתכם והסתיים כל הקסם...
בחורה צרפתיה בשם לילי, בורחת מעברה (אף מילה על העבר) ובדרך לא דרך (שמסתכמת בשלושה וחצי עמודים לא ברורים)מגיעה לאלסקה במטרה לדוג.
עם פתיחה כזאת הייתי בטוח ששוב שאני אחשף לסיפור הרפתקאות בסגנון 'עד קצה העולם' ו - WILD עם התכנות לסרט עם פסקול ונופים מרהיבים אבל הרוח די מהר יצאה לי מהמפרשים להבדיל מהרוחות העזות שהגיבורה מתמודדת איתן במהלך מסעות הדיג שהיא חווה.
אינני יודע לשים את ההצבעה על מקור האכזבה שלי: אולי בגלל שבשנתים האחרונות נטשתי את הדף המודפס וחוויתי את הדבר האמיתי שמלהיב הוא לא היה, אולי בגלל שהתבגרתי או הזדקנתי (הכל בעיני בלבד) ואולי בגלל שהספר היה מאכזב.
תיאור מרובי פרטים אבל חסרי קשר בין אחד לשני, אין הרחבה של אירועים, אין הרחבה של גיבורים. הרבה תיאורי דייג וחוויות של דייגים מובטלים שמתגוללים שיכורים ואבודים על סיפוני ספינות דיג שבורות וברחובות עיירות הדייג. הסופרת קופצת מתיאור לתיאור, הרבה צבע אפור (תרתי נקרא) וחוסר יכולת להתמקד בנושא ממוקד.
לכאורה ציפיתי לגיבורה חזקה פנימיסטית אבל הגיבורה היא צנומה, עלה נידף ברוח, מושא להטרדות מיניות של דייגים שההטרדה עומדת באויר גם אם היא לא נאמרת מפורשת ובסוף דווקא אלהם היא הולכת ומסתובבת ובסוף גם מזד...
תיאורי המקומות: המלונות, האכסניות, המעבורות, הספינות, הפאבים והרחובות; הכל סתמי ועלוב והתחושה הכללית כאילו נשאבת לסרט של האחים כהן או קוסטריצ'ה מבחינת דמויות השוליים העלובות אבל ללא נושא עניין וללא ההומור.
לא נהנתי וחבל לחזור לקריאה, אחרי שנתיים, ולהתאכזב מהספר הראשון.

לפני 11 חודשים•ישי

ביקורות נוספות על "ספינת הבנות"

ספינת הבנות

ספינת הבנות

מיכל זמיר

"בצער רב וביגון קודר אני נאלצת לציין את הספר הזה כאכזבה ולא כהמלצה,וזו כמובן רק דעתי האישית.
הסופרת הזו ידעה בעברה יצירות טובות יותר ועל כן הרמתי גבה בזמן שקראתי את "ספינת הבנות"..לא בכדי הספר מצא את מקומו בחנות לספרים משושמים יד שנייה בתחנה מרכזית ת"א,לא בכדי מחירו המקורי ירד מ73 ל25 שגם עליהם יכולתי להתמקח כמו סוחר ממולח.
התקציר של הספר הוליך אותי שולל והייתי בטוחה כי מצאתי מציאה "היא עוד לא בת 20,פקידה בשירות חובה...אבל מיכאלה דפקה לעצמה כדור בראש וגם אצלה הכול הלך והשתבש"
התאכזבתי עמוקות מהספר,הוא מגולל סיפור על חיילת בת 20 בקושי,פקידה שעוברת במהלך השירות שלה 5 גרידות רחמנא לצלן, וגרידה לכל מי שעוד לא יודע זו הפלה,זה לגרד מעצמך משהו...רק מקריאה נוספת של המשפט הזה הרחם שלי פתח בשביתה.
בעיניי ה"גיבורה" מסתמנת כדמות חסרת אופי ושאיפות ובאופן כללי כדמות יבשה,גם תיאורי המין בספר יבשים כמו כריך ששכחתי למשך שבוע בתיק שלי בכיתה ד'.
שורה תחתונה הספר לא מרתק,לא מעניין ואיפה שהוא גם לא מציאותי,להיפך הוא אפילו הצליח לקומם אותי ואני לא חושבת שזו הייתה כוונת המשורר,אילו זו היה ריאליזם דידקטי הייתי מבינה שעליי להבין משהו על המציאות בה אני חיה ולהתחיל להבין אותה אחרת,אך שוב לא זו הייתה כוונת המשורר.
התקוממתי כאישה כנגד הספר כי הוא הציג נשים באור שלילי,
כל כך מסכנות חסרות עומק אחריות וערכים,הסופרת יצרה דמות שטוחה ואף מטומטמת שמשום מה לא מקשרת בין יחסי מין להיריון,או יחסי מין לאהבה(ותסלחו לי על הקיטשיות).
צה"ל תואר כגוף אטום ומכני שבו גברים מזדקנים אורבים לצעירות תמימות כאילו שאין די בכוחנו הנשים להתנגד לכל אלו שמתחפשים לזאב הרע ורוצים לשחק איתנו ב"כיפה אדומה".
לדעתי תוכנו של הספר לא מתקרב אפילו במקצת להוויה שאני מכירה בתור חיילת על אף שעברו 5 שנים תמימות מאז.
אני לא מסכימה עם הכתוב בגב הספר: "סוחף, מרגש, משלב נעורים תמימים עם רוך מלטף ופוצע..." אכן ספר פוצע.
וזו רק דעתי האישית"
נ"ב האם מותר לי להביע את עצמי כך באתר הזה?? אני חדשה כאן!!

לפני 17 שנים•
★★★★★
•שיר-לירי
ספינת הבנות

ספינת הבנות

מיכל זמיר

ספר מעניין, כתוב טוב, מתנה יפה למתגייסת

לפני 17 שנים•
★★★★★
•לוטוס