"אלף שמשות זוהרות", הוא מסוג הספרים המלמדים לא רק פנים יבשות של היסטוריה מסוימת, אלא מחדירים אותך עמוק אל תוך עולם המראות התחושות והרגשות של בני אדם, כפי שבוודאי היו.
העלילה, המרתקת כל כך, בנויה ביסודיות, ושוזרת אלה באלה סיפורים שנראים בתחילה נפרדים זה מזה, באופן שרק ספרים מוצלחים יכולים.
כאבן של הדמויות, פחדיהן, חששותיהן, בד בבד עם תקוותיהן, אושרן והתנהלותן "השגרתית" בחיי היומיום, נמסך בדמינו בעת הקריאה. הדבר מצליח להשפיע ולגרום לנו להתוודע, גם אם במידה מועטה, לזוועה שהילכה אמנם אימים באפגניסטן של הימים המדוברים. אולם, המלחמות בספר אינן גורעות מהאנושיות שלו, שהיא מילת המפתח בו. חוסייני מצליח לקרב אותנו לנשים גיבורות הסיפור, ומציג אותן בפנינו במציאותיות ובזיקה מדהימה. ליילה ומריאם הן דמויות שניתן להיזדהות עימן, על אף המציאות השונה בעליל והמנוגדת מאיתנו בה חיו. אפשר לדמיין כיצד היו יכולות להיות ידידותינו או שכנותינו, למרות שהן רחוקות מילין רבים מהממשות שאנו חווים. משמע, עד כמה שמציאות חייהן נדמית בלתי אפשרית ונידחת, תיאורה מוכיח שהיא מוחשית, ומדגים כיצד אנשים אמיתיים בשר ודם, כמוני-כמוך, מתמודדים בה. זוהי לא איזו מעשייה רחוקה, אלא חיים שעוברים על בני אדם.
הספר משיב לאנשים את חזקתם על החיים. אסור לקטלג ולומר כי במקום כך-וכך מתרחש כך-וכך ובזאת לסיים את העניין. כמובן שחיי הדמויות רחוקות מאידיאה, אולם לא ניתן לבטל כלאחר יד את קיומן ואת האינדיוידואליות שלהן, רק משום שהן סובלות ממלחמה מוגדרת יחידה. הן עדיין חיות את חייהן, על אף הסבל. הן נלחמות ומתמודדות לשיפור חייהן. הן לא סיפור גמור וחתום שסופו ברור מראש. בסיפורן, כמו בכל סיפור, יש פרטים, התפתלויות, אהבות ושמחות לצד כאבים, שלא ניתן למסגר תחת כותרת אחת.

במשך שנים שמעתי על "פרויקט רוזי". אפפה אותו מעין עננה מבטיחה של ספר לקריאת חובה. אמנם, רק לאחרונה קיבלתי תמריץ לקריאתו בעקבות המלצה ישירה ממכרה.
הכתיבה בספר היא כדיבור יומיומי. התחושה היא שהמספר הגיבור כמו מקיים איתך שיח פנים מול פנים, יותר מאשר כותב את הדברים בניסוח יוצא דופן. על כן, בתחילה היה מעט מאתגר להתחבר לסגנון, אולם ברגע שהסתגלתי הקריאה הפכה שוטפת ומהירה. ככל הנראה זוהי המטרה. זהו ספר לקריאה של יום, ואיכותו נגזרת כבר מאופיו זה.
דון, הדמות הראשית, שובה לב. רוזי מקסימה. הספר מקסים. אבל לא יותר מכך.
תיאור התמודדותו של דון עם תסמונת האספרגר מוצג בצורה יחסית ראויה, אך אינו מתעלה על אפיונים בספרים אחרים הדנים בנושא, לדוגמאת "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה".
רק הרעיון של אהבה המנתצת את לוחות הזמנים הקבועים ובעצם משנה חיים של בן אדם, הוא שנותיר עימי בתום הקריאה. עם זאת, הדבר לא הספיק כדי להתגבר על הבעיות של הספר, ואינו סותר את העובדה שקיימים ספרים מוצלחים יותר המציגים תמות של אהבה באופן מעורר מחשבה ממש, המותירים אותך מהרהר במשמעויותיה על פיהם ימים לאחר מכן.
לסיכום, ספר קליל ומעט ריקני, אך חביב ומומלץ להפוגה בין מסות כבדות.
לדעתי, מתאים לגילאי 14-15 +

"היינו שקרנים" הוא ספר פסיכולוגי מדהים, סוחף, אמין, בלתי נשכח וטרגי שאפילו גרם לי לבכות בסיומו.
לכל מי שעוד לא קרא אני ממליצה בתקיפות שיעשה זאת בדחיפות.

ספוילרים
במהלך כל הספר הקוראים חושבים שזהו סתם עוד קיץ רגיל במשפחת סינקלר, שקיידי תעביר עם בני ובנות דודיה באי הפרטי של משפחה, רק עם תוספת של התאקלמות לאחר תאונת הטביעה שלה לכאורה, אך למעשה מגלים שבכל בזמן הזה קיידנס שרויה במצב של הכחשה, הכחשה לגבי כל מה שעבר עליה בסיומו של הקיץ של גיל חמש- עשרה.
בעצם קיידנס משוגעת. היא מדמיינת את חבריה, השקרנים, מירן, גאט וג'וני במשך כל שהותה באי בקיץ של גיל שבע- עשרה למרות שהם מתו שנתיים לפני כן בשריפה שהציתה עימם. כל מה שעבר עליה מאז השרפה נעשה מתוך ההכחשה.
האמת, במבט לאחור היו הרבה רמזים לכך שהשקרנים מתו, אבל הכתיבה כל כך טובה שלא מגלים על כך עד שהכותבת רצתה בכך.
הופתעתי כל- כך. לא הייתי בטוחה שהבנתי נכון, חשבתי שמירן, גאט וג'וני עדיין חיים אך פגועים.
לא יכלתי להבין.
לא רציתי להבין.
השקרנים ניסו לתקן עוול, ריב משפחתי שקורה תמיד במצב שאחד מבני המשפחה נמצא על סף מוות. הוריהם היו עיוורים לכל מה שקורה סביבם ורק רצו ששמם ימצא כמה שיותר פעמים בצוואה.
השריפה אמנם החזירה אותם למציאות אך לקחה מהם דבר חשוב הרבה יותר.
קיידי חושבת שהיא האשמה במה שקרה להם. שהיא ה"מכשפה" שלקחה מהם את כל מה שיכלו להיות. היא מתחילה להיפטר מכל רכושה כחלק מתהליך האבל, אבל במציאות היא אינה מודעת שזאת הסיבה לכפייתיות.

התחלתי לקרוא את "המועמדת" בערך יום אחרי שגמרתי לקרוא את "סינדר".
בסיס העולם בנוי בערך אותו הדבר. עולם עתידני לאחר מלחמת העולם הרביעית שקיימות בו הנהגות מלוכה בארצות מסוימות. לכן מאוד אהבתי לעשות הקבלה לשני הספרים ולדמיין שהסיפורים קורים באותו זמן פשוט במקומות שונים.

לגבי אמריקה. אני דווקא התחברתי אל השם שלה ולא מבינה מה הבעיה בו. בנוסף אהבתי את האמת שלה- היא היחידה שנשארת עם הבגדים הכי פשוטים ועם הכי פחות תכשיטים כי זה פשוט איך שהיא, והיא לא מנסה להיות מישהי שהיא לא. גם הספר הזה כטובים ורבים אחרים, פשוט צפוי. אבל כפי שאמרתי בעבר זה לא מפריע לי במיוחד.
כן, יכול להיות שהוא דומה במקצת לספרים אחרים כמו שקוראים אחרים אמרו (לדוגמאת משחקי הרעב ומפוצלים), אבל זה לא פוגם בחווית הקריאה; וכן, הספר מכיל קטעים שוביניזיים שדי הפריעו לי, אבל הוא לא מלא בהם! ובנוסף זהו סיפור על נערה ונסיך. מנסיונות העבר כמעט כל ספר שמצוי בו נסיך מכיל שוביניזם.

אספן. טוב אז בתחילת הספר די אהבתי אותו אך במהרה זה השתנה.
ספוילר

איך הוא יכול לעזוב את אמריקה? היא אמרה לו שלא אכפת לה באיזה מעמד הוא ולא אכפת לה מי זה שידאג לשני כל עוד הוא איתה. אבל האגו הנפוח שלו היה חייב להשתלט על הכל. ובסוף הוא עוד מעז לדבר עם אמריקה ולנסות להחזיר אותה אליו למרות שלפני רגע הוא ראה אותה שלובת זרועות עם הנסיך מקסון עצמו, ולמרות שהוא זה שהכרח אותה למסור את עצמה לחסדיי הממלכה.

סוף ספוילר

מקסון.
לא ממש התחברתי לדמות שלו כי היא הייתה די שטחית ולא יכלתי לדמיין איך הוא נראה. אף על פי כן אני מאמינה שהוא מתאים הרבה יותר לאמריקה מאשר אספן.

בסופו של דבר המועמדת הוא ספר די טוב. הוא לא מושלם ולא גרוע. הוא איפשהוא קרוב למעל האמצע. אני ממליצה בחום לקרוא אותו ואת המשכיו.

כפי שקודמים כבר אמרו היו דעות חלוקות בנוגע לחוות הדעת. נתקלתי בביקורות ש"קטלו" את הספר וטענו שכל פרט בו כבר צפוי מראש. היו כאלה שטענו שסינדר הוא ספר נפלא שקל להתחבר אליו בקלות.
אז כן, רב הספר כבר צפוי מראש אבל לא, אני לא חושבת שזה פוגם בחווית הקריאה. לדעתי עצם זה שאתה כבר יודע מה יקרה לדמות יוצר מתח ודאגה אליו.
בהתחלה, כשרק שמעתי על הספר, וניסיתי לקרוא את הפרק הראשון אונליין, לא כל- כך התחברתי אליו. עברו כמה ימים וניסיתי שוב, הפעם פתוחה קצת יותר לסיפור שכן בהתחלה לא ממש התחברתי לדמות הסייבורגית של סינדר כיוון שפחדתי שהאנשים סביבה לא יקבלו אותה כפי שהיא, כצפוי (אני מתחברת לדמויות ממש בקלות ושונאת שמתעללים בהם). למרות כל זאת החלטתי לתת לספר עוד סיכוי, החלטה נבונה מאוד. סינדר הוא סיפור מקסים שכבר על הפרק הראשון אתה יודע שלא תפסיק לקרוא אותו עד שייגמר. סינדר, המהווה מקבילה של סינדרלה מסיפורי האגדות, חייה בעולם עתידני כמכונאית המצליחה במקצועה עד כדי כך שכאשר האנדרואידית של הנסיך מתקלקלת ואף אחד אחר בארמון לא מצליח לתקנה, מישהו מציע להביא אותה אל סינדר.
מכיוון שהסיפור מבוסס על סיפורה של לכלוכית רבים בוודאי יטעו לחשוב כי כל הספר יהיה גדוש בקטעי אהבה רומנטיים, אך את אלה כמעט ולא ניתן למצוא להבדיל מקטע או שניים שבקושי נחשבים (בכל זאת, סינדר וקאיטו מכירים בקושי חודש בסוף הספר!). פרט זה מעט מאכזב אבל אני מקווה שבספרים הבאים יהיה קצת יותר מזה.
נכון שהספר נהדר אבל בכל זאת מרגישים בכמה בעיות. כל הזמן נכנסים לסיפור מוצגים חדשים, אנשי הלבנה או מחלת הלטומוזיס למשל, אבל הם לא מוסברים טוב מספיק ולי אישית היה קצת קשה להבין מה הם עד שהגעתי כבר לעמוד הרבה יותר מאוחר.
נורא כיף לצפות מהצד בתהליך התגלגלות סיפורה של סינדר, מעצב לשמחה, מפחד ואימה לערגה ובטחון עצמי שהתפתח תוך כדי הסיפור.
בקשר לאדרי (האמא החורגת של סינדר) ולפרל, אחותה החורגת. וואו, השניים פשוט צמד מאמללי חיים. אני שונאת את העובדה שהן חושבות שבגלל שסינדר היא סייבורגית ולא מחוברת בקשר דם אליהן הן יותר טובות ממנה ויכולות להתייחס אליה כמו אל שפחה. נגיד שהתעלמנו מזה (לא באמת), ואז פתאום מגלים שהיא היחידה שמפרנסת את הבית, ולא מקבלת גרוש מכך; מתייחסים אליה כמו אל מחלה עד כדי כך שלא מרשים לה להסתובב בעיר בחופשיות באיזשהו שלב, (ועוד כמה דברים, לא נפרט יותר) אז זה כבר עובר את הגבול. אהבתי את הרעיון שפיאוני (אחותה החורגת האחרת של סינדר) דווקא נחמדה מאוד אליה ומשמשת כחברתה האנושית היחידה של סינדר.

בסופו של דבר כשגומרים לקרוא את "סינדר", נשארים עם טעם חזק ומובהק של עוד. כשגמרתי לקרוא אותו כל מה שרציתי לדעת זה אם יש לו המשך ואמרתי לעצמי שכל עוד יש לו כזה אני מוכנה לשרוד חודש חודשיים בצפייה אליו. אני ממש מקווה שיתרגמו את "סקרלט", ההמשך של "סינדר", כמה שיותר מהר כי למרות מה שאמרתי אני ממש לא יכולה יותר לחכות לו.