בתקופת הקורונה התלבטתי באיזה תואר ללמוד. הימים הפתוחים התנהלו אז בזום, לכן יכולתי להירשם להרצאות של הרבה חוגים שונים. בהצגה של החוג לפילוסופיה, שאלתי בצ'אט את ראש החוג דאז באיזה ספר אייקוני היה ממליץ להתחיל כדי להיכנס לעולם הפילוסופיה. הוא המליץ להפתעתי על "קולות האדמה". אחרי שקראתי אותו נחתמה מבחינתי ההחלטה, והתחלתי ללמוד בחוג לפילוסופיה. עד כדי כך היה משמעותי עבורי. לא אכביר במילים לגביי תוכנו, כי אתוודה שיש לי כלפיו יראה של כבוד שלא מאפשרת לי לדבר עליו בקלות, למרות שזה למעשה ההיפך ממה שהספר מנסה להשיג. האמת שפשוט כדי לתמצת את התורה של ג'ואנג דזה דרושה יותר מביקורת באתר, וגם אין לי באמת היכולות לכך. נותר לי רק לאחל לעוד רבים שיפגשו בספר זה, שמלא ברגש ובצחוק.

אחד הספרים הראשונים שהייתה להם השפעה על חיי. כן יש דבר כזה, ספרים המשפיעים ואפילו יכולים לעצב, בתהליך, את מחשבתינו, על העולם, ואף להשפיע על אורח חיינו וגם על התנהגותינו. גם על הרגשות שלנו על העולם וסביבתו ואחר זאת להשפיע על גופנו, רגיעת מה, במעלה המדרגות. זכיתי להיות תלמידו של יואל הופמן, ובשיעוריו למדתי לאהוב את הגותו של צ'ואנג טסה. כמה פשוט יכול להיות עולמינו, אבל, כמה קשה להשיג זאת? נתבונן על העולם ונראה, כמה מלחמות יש בעולמינו, ונשאל על מה ולמה כל המלחמות? "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי". כך במצרים. כך בסוריה, כך בישראל, כך באירלנד. כך, כמעט, בכל מקום שאדם מצוי בו. האם אפשר אחרת? משפט של צ'ואנג טסה כמו: "הדרור, בסבך היער אינו זקוק ליותר מענף אחד כדי לבנות את קינו עליו" יכול לתת לך, "בשוט" אחד תובנת עומק למרדף הבלתי נלאה, של בן זמננו, המבקש, לצבור נכסים חומריים. על מה אנחנו נהרגים? צא אל העולם, ברוחו של צ'ואנג טסה, וחפש לך ענף אחד בלבד כדי לבנות את ביתך עליו. "ענף אחד".במקום אחר, נתן זך{ בשיר "שאול} כתב: "מה מעט דרוש לו לאדם כדל להיות גאול". כל אחד וענפו. אשה אחת לאהוב. ארוחה אחת ביום. בגד ללבוש. מיטה להניח בה את ראשך. מזרן. צמצמם את גופך, הרחב את נפשך. הנפש נושאת את הגוף., הקל עליה, הפחת ממשקל גופך.

ספר זני מושלם, סיפורים פשוטים על חיים פשוטים עם מסר גדול, מהות זנית מוחלטת לכל דבר ועניין.