היצ'נס מוכיח שכשאירוניה אנגלית פוגשת ישירות אמריקאית התוצאה מזכירה תאונת רכבות. הספר יכול היה להיות מעולה לולא המיליטנטיות שלו. נחשוב על כיתה ממוצעת, שבה חברים ההיגיון, המודרניזם, הפילוסופיה, ההיסטוריה - הדת היא ילד כאפות שלהם. היא בלתי ניתנת להגנה מכל בחינות האינטלקט ושלוחות המחשבה והמדע שלו. אבל מה שעושה היצ'נס נע בין וידוא הריגה לבין התעללות בגופה. הוא מביא דתות אכזריות, מטומטמות ורוויות בסתירות עצמיות, באופן מאיר עיניים ומשכנע, אך מתעקש לתבל את ירידותיו על הדת במילות תואר שמתחרות זו בזו במידת ההעלבה והחמיצות שבהן. עלבונות אינם הדרך למשוך אנשים אל חיי השכלה, תרבות, מדע ופילוסופיה.

הנחת האל מקשה על החיים, הקצרים ממילא, בשלוש דרכים לפחות:

1. זו שאלה בלי תשובה, כי אין אלוהים.

2. אם אלוהים ברא את כל זה ועלינו לנסות להבין מה הוא רוצה מאיתנו בכל האסונות האלה, איך נסביר את הרוע של אלוהים? ההגדרה של האל בתור כל יודע, כל יכול וטוב, נכשלת במבחן ברוב המוחלט של סיפורי התנ"ך. מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה - נו, אז למה הטבעת אותם? אלוהים מתנהג לפעמים באופן שנראה רע רק כדי לנסות אותנו, לבדוק איך ניישם את חופש הבחירה שלנו ונבחר בטוב ולא ברע? אז למה ילדים בני חודש נהרגים בתאונות, מתים מסרטן או נרצחים בתאי גזים בשואה? איזו אפשרות בחירה היתה להם?

מחשבה חילונית היא מחשבה אמיצה של התמודדות: אין עולם הבא, ולכן צריך לחיות חיים משמעותיים בעולם הזה. אלוהים לא שומר כי הוא לא קיים, ולכן האחריות היא עליך. אתה מלמד את הילד שלך לא להיכנס לים, אחרת יטבע. אתה לא מסיע תינוק בן חודש לא חגור, בהסעה פיראטית. אתה מלמד את הילד שלך לא לרוץ לכביש. כל פעם שאני בשכונה חרדית, אני רואה ילדה בת שמונה מובילה בעגלה את אחיה התינוקת בן השנה, ילד בן שש יד ביד עם אחיו בן הארבע, חוצים כבישים לבדם. קשה לי לתאר את עוצמת הזעזוע ותחושת ההפקרה והחדלון שזה מעלה בי. כמו 7 באוקטובר, בקטן. ביחידים. אני נזכר בססמה החילונית "ילד בן עשר לא חוצה כביש לבד", ואז ברור לי מי באמת מקדש את החיים. איך החרדים יכולים ללמד את בנם לחצות כביש בבטחה, קל וחומר ללוות אותו בדרכים עד גיל עשר, כשיש להם עוד שבעה ילדים? כשיש שבעה ילדים, אין מספיק כסף לטפל בתינוקות ולכן שמים אותם במעון יום בלתי מפוקח והם מתים. הם מעדיפים למות ולא להתגייס. כלומר, הם עומדים על זכותם לא להגן על עצמם. זה לא קידוש החיים, זו זילות החיים. לא פלא שהם המציאו את המונח "קידוש השם": הם צריכים לתת תירוץ למיתות מיותרות.

3. המחשבה "למה אלוהים עשה לנו את זה?" באה בהכרח במקום המחשבה "איך לפתור את זה?" ובמקום השאלה הפילוסופית הגדולה והחשובה ביותר, "איך למצוא משמעות לחיים?" למאמינים באלוהים אסור לעסוק בשאלה הזו. היא נחשבת כפירה. מול השאלות המהותיות של החיים, מול סרטן, צונאמי ושואה, מחשבה פילוסופית מועילה היא "איך אתמודד עם זה?", ומחשבה מזיקה היא כל מחשבה על אלוהים. מעבר לכך שזו דמות לא אמיתית, היא לא פותרת כלום ורק יוצרת בעיות, בנוסף לכל הבעיות הקיומיות שקיימות ממילא.

זה שוכב עלי כל פעם שאני שומע על עוד מקרה של זילות החיים אצל החרדים. וחבל לי שהיצ'נס יורה לעצמו - ולנו - ברגל כשיש לו כזה קייס מוצלח. זה כמו עורך דין שמצליח להסב את לב המושבעים ממנו בסגנונו הגס והמשתלח, וזוכה רק בקושי, וזאת בשעה שהקייס ברור לטובתו.

תרגיל ספרותי כבד-ראש עד כדי דיכאון, שנשרך בעקבות זנבו-שלו כמו גוסס ברחבי מדבר סהרה, מעין תרגיל ספרותי בוסרי בתיאור דמויות מהווי הישיבה, לא מתקדם לשום יעד. נשברתי באמצע.

אבן אלכסנדר חלה והיה בתרדמת במשך שבוע. אחרי שהתעורר, תאר זיכרונות מהתרדמת: הוא הרגיש שישותו נמתחת על פני כל החלל והזמן ושלא היה הבדל בין עצמים במרחב ובין אירועים בזמן. הוא חווה את היקום כרקמה אחת. הוא ראה גיהינום, מלאכים, שדים ורוחות. את החוויה פירש כהוכחה לקיומו של אלוהים הנוצרי. לו היה בודהיסט, מן הסתם היה רואה חוויות גלגול השאובות מהמיתולוגיה הבודהיסטית וטוען שחווה נירוונה. אם היה קונפוציאני, היה טוען שראה את רוחות האבות. כל אדם מפרש את החוויה הנוירולוגית הזו במושגי הדת שנחל מהוריו ומתרבותו.
לאותו אדם יכולות להיות שתי אמונות שונות. חוקרים שנאלצו לנתק את הכפיס המחבר בין שני חצאי מוחו (קורפוס קלוסום) של מטופל, שאלו אותו אם הוא מאמין. מרכז הדיבור נמצא בחלק השמאלי של המוח, והמטופל אמר שהוא אתאיסט, אבל כשהתבקש לענות על השאלה בכתב או בחיבור אבני שבץ-נא, כתב שהוא מאמין באלוהים. "לשתי ההמיספרות של המוח יכולות להיות שתי אמונות שונות". לו היו שתי ההמיספרות במוחו של אלכסנדר מנותקות זו מזו, ייתכן שחלק אחד של מוחו היה צריך להסביר הרבה דברים לחלק האחר.
בקיצור, חנטריש דתי במסווה של מדע.

למקרא הספר הזה ניחמתי על כל אותן פעמים שחילקתי חמישה כוכבים ברוחב יד לספרים, גם אם היו ראויים לכך. כי הספר "מסכת תהום" הוא דרגה משל עצמה בספרות העברית. חבל שאי אפשר לתת שישה כוכבים.

ככל שאני מתבגר אני פחות מקנא בצעירים מוכשרים, ומעריך אותם יותר. איל חיות-מן יוצר רמה משל עצמו, מעלה עד לרמה כמעט נשגבת את יכולות הכתיבה ושחזור הסביבה ההיסטורית.

זכרתי במעורפל את הימים שאחרי חורבן המקדש: ניסיון ההשתקמות של היישוב היהודי ההמום, המרכזים שקמו בגליל. בספר הם קמים לתחיה. ההיסטוריה קמה לתחיה בצבעוניות, במוחשיות, באינטימיות, לא רק דרך אופן עיצובן של הדמויות אלא בעיקר דרך שחזור נאמן, חי ונושם ופועם, של הסביבה של אותם ימים רחוקים: הלבוש, הבגדים, המקצועות, ממה עשויים הבתים, איך האירו את חשכת הליל, מה היו הנושאים שהעסיקו את התלמידים, מרומו של עולם דרך תככים בין-אישיים ותוך-ישיבתיים, ועד לבטי גדילה, התבגרות ואהבה ראשונה. ההצלחה שבשחזור התקופה והיכולת הייחודית להפיח רוח ונשמה בדמויות היסטוריות, להציגן כבשר ודם ולהפוך אותן לגיבורות של דרמה מרתקת, הזכירה לי את מה שעשה אסף ענברי בספרו הכביר "הספר האדום", שנפח רוח חיים בהיסטוריה שמעולם לא סיפרו לנו שהיא כה מרתקת.

בדרך כלל, כשאני קורא פסקה מותחת בספר כלשהו, העין מדלגת כמאליה אל הסוף, כדי לגלות איך זה נגמר, מה עלה בגורל הגיבור. אבל העברית הנפלאה, המשוררית, המשוכללת, העמוקה כמו יין, של חיות-מן, לוכדת את העין ומצמידה אותה אל השורה, וכך אני שותה את השורה כמו בקריאת שירה, מוותר על הדילוג המיוחל, רק כדי לא לפספס את החוויה האסתטית והפואטית שבחיבור המילים זו לזו. זו ספרות שהיא גם שירה. מעטים מסוגלים לכך, בעיקר משוררים שהפכו לסופרים, כמו יהודה עמיחי ויערה שחורי, וגם הם לא תמיד מצליחים לבצע את האלכימיה של הפיכת הסגנון השירי העמוק לפרוזה שטעמה עמה.

שישה כוכבים, יאללה.

טוב שלא מלמדים את הספר האדום בבתי הספר, כי אם היו מלמדים אותו, והתלמידים היו נוכחים לדעת כמה יופי יש בהיסטוריה, כמה היא צבעונית וחיה ונושמת, אם הם היו נוכחים לדעת עד כמה אפשר לצייר את הגיבורים מספרי הלימוד היבשושיים והמאובקים בדמות בשר ודם, בצורה כה מרתקת, כולם היו הולכים לבתי קפה בתל אביב ויושבים עם לפטופים וכותבים רומנים היסטוריים והולכים לחוג להיסטוריה ולומדים היסטוריה וכך לא היו לנו מספיק מדענים וכימאים ומהנדסים שימציאו את ההמצאות שיחזיקו את המדינה הזו בחיים מול אויביה.

אוסף לעוס, דהוי ובנאלי של התרשמויות, שנראה כאילו נלקח מעיזבון, מערימת טיוטות שהסופרת עצמה השליכה הצידה בכרכום פה וחשבה: "טוב, יש כאן משהו, אבל צריך לעבוד על זה. יש פה יותר מדי חזרות. זה בסיס למאמר סביר על ההתרשמויות ששירה וספרות עשויות ליצור, לא בסיס לספר באורך מלא", ואז היא, נו, טוב, קנתה כרטיס בכיוון אחד לנהר - בחיי שלא התכוונתי להתבדח על שם ההוצאה, להוצאת נהר יש זכויות רבות וספרים טובים בהרבה מהמצבור המרושל הזה - וכל זה בלי שהזכרתי את הניימדרופינג המאוס והמייגע של שמות סופרים אנגליים נידחים מהמאות שממש לפני התפוצצות הכשרונות הוויקטוריאנית. לחיבור הזה יש דבר מה משותף עם הסופרים שמוזכרים בו: לא הכל צריך לפרסם. ומי תרגם את השירים? המתרגמת של החיבור עצמה? "גשם נושר"? נו באמת, זה מביך. מטפורות צריכות להיות מדויקות, אחרת כל הכוח שלהן נמוג כמו בקסם כושל של הארי פוטר. מצטער, עם כל האהדה שלי לאנשים שהם רגישים מספיק עד כדי כך שיצעדו אל תוך נהר שלא על מנת לשוב, כאן וולף מתפזרת, לא ממוקדת. השם וירג'יניה וולף אמור לזכות לפרסומים נאותים יותר.

מעל 800 עמוד, חוויות החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה בגוף ראשון, דרך עיניו של קצין ס"ס בדוי, ד"ר למשפטים, שלא עוסק ברצח עצמו, בדרך כלל, אלא בצד המשפטי והבירוקרטי של הרציחות למיניהן. כך הוא נחשף גם לממד הרחב של הרציחות - האידאולוגיה, התכנון מלמעלה - וגם לברוטליות עצמה. מורכבות הדמויות, מורכבות מצבי הרצח, התיאורים המפורטים של סצנות הקרב והרצח, מלחמת העולם השנייה בגובה העיניים, מהצד של הרוצח - כל אלה משאירים את הקורא בעיניים פעורות. זה מהספרים שכבר בשליש הראשון אתה יודע שכשתגמור לקרוא, תצטער על כך שאין עוד ספרים כאלה.

למה "קיצור תולדות האנושות" הצליח בעוד ש"סיפורה של האנושות" שקע לתהום הנשייה? הם כותבים בערך על אותם נושאים, אבל אם ניקח דף אקראי ב"סיפורה של האנושות", הרי שהוא מעלה שאלות מסקרנות בכל שורה - ולא עונה עליהן. למשל, בפרק על גילוי העולם, "אנו מוצאים זה את זה", דייוויס מזכיר שפורטוגל החלה במאה ה-15 את מסעות התגליות, אבל יש שאלה גדולה שהוא לא טורח להזכיר, שאלה שנוגעת בשורשי הפילוסופיה של ההיסטוריה: למה? 

למה אירופה גילתה את העולם ולא העולם את אירופה? איך קרה שאנחנו מדברים שפות אירופאיות ולא סינית או איגבו או טולטקית או אצטקית, שפות שבהן מדברים בין עשרות מיליונים לבין מיליארד איש, אבל נשארו תחומות לאזורים גאוגרפיים צרים ולא התפשטו בעולם? מה ההתפתחות ההיסטורית שהובילה לכך? דייוויס עוזב את זה בצד. הוא מתאר, לא מסביר. 

הלאה: "מלא סקרנות החליט הנסיך אנריקה לחקור את אפריקה". למה לא "מלאי סקרנות החליטו נסיכים אפריקאים לחקור את אירופה"? "קיצור תולדות האנושות" מסביר זאת היטב, בשילוב של התפתחות המדע באירופה, המהפכה התעשייתית שהביאה ליכולות טכנולוגיות, מלחמות הדת שיצרו בקרב אנשים אפשרות לחשוב באופן שחורג מהמוסכמות ולא להיענש על כך, והאומות והיווצרותן, תהליך שאפשר תחרות בממדים לאומיים והקצאת משאבים בקנה מידה חסר תקדים לשם כך. דייוויס אפילו לא שואל את השאלה. 

באותו פרק כותב דייוויס על תחילתה של העבדות. איך נוצר היחס האוטומטי של בני אירופה אל האפריקאים כאל נחותים? דייוויס לא חושב שמוטל עליו להסביר זאת. 
אני לא סובל ביקורות ספרות שבהן הכותב כותב: "הסופר כתב על א' -וב', אבל למה לא כתב על ג' ו-ד'?" למקרא ביקורת כזו מתעורר בי החשק לענות למבקר: "אז תכתוב אתה על ג' ו-ד' במקום להתלונן על הסופר שלא עשה זאת." והנה אני מוצא את עצמי מבקר ספר בדיוק באותה צורה: למה דייוויס לא כתב כפי שהייתי רוצה שיכתוב? שיכתוב כרצונו. הבעיה היא, שספרי היסטוריה כאלה נפוצים כחול אשר על שפת הים. זה אולי ספר לקורא צעיר שלא מכיר דבר מההיסטוריה, אבל לא בשביל זה אדם שכבר חי כמה עשרות שנים ונחשף, בתרבות המודרנית, לדברי ימי עולם. לא בשביל זה הוא לוקח עוד ספר היסטוריה.  

דייוויס לא מתייחס לסיבות ולא עונה על שאלות. הוא מתאר רק תוצאות. זו רשימת מכולת של מלכים, מגלי עולם, מסעות, מלחמות, רשימה שמזכירה לי איך לימדו אותנו היסטוריה בתיכון, וחבל, כי דייוויס באמת ניסה והתאמץ, ואף כותב באופן קולח. "קיצור תולדות האנושות" שואל שאלות ומנסה להציע תשובות. גם אם אפשר לחשוב על תשובות אחרות, "קיצור תולדות האנושות" זה עדיין הספר הראשון שפגשתי ששואל שאלות על ההיסטוריה בצורה כל כך מרעננת וחיונית. 

בספרות המדע הפופולרי יש זרם של פסיכו-היסטוריה, זרם של פילוסופיה של ההיסטוריה, אבל אף אחד מהם לא מודע לכשלים שעלולים לנבוע מתוך השיטה שלו-עצמו. "קיצור תולדות האנושות" מגיע לשורשים של כל השאלות, ובכך היתרון שלו. כך גם ספרי ההמשך של יובל נח הררי, "ההיסטוריה של המחר", "21 מחשבות על המאה ה-21", ו"נקסוס".

אני נזכר באנציקלופדיה מעיין הנהדרת, בבעיקר בכרך "ימות עולם", שהיה מסע מסעיר בין מלכים, אפיפיורים, סולטנים ורוזנים. אני נזכר ב"משני פני תבל" של איגון לרסן וב"תולדות האנושות" מאת הנדריק ואן לון, ספרים שגרמו לעיני להיפער ולרצות לבלוע את העולם וללמוד היסטוריה כדי לחיות את התקופות האלה. אני לא יודע אם "סיפורה של האנושות" יכול לעשות את אותה עבודה עבור בני נוער בימינו. יש לי חשש שלא.

זה ספר לא בשל. לא בגלל שכתב אותו צעיר בן 25. לצעיר בגיל כזה, זו כתיבה טובה, תרגיל כתיבה סביר. הדמויות הן אנשים אמיתיים, עם רגשות לא מלאכותיים, רגשותיהם נמצאים בזיקה למתרחש, הדיאלוגים מצליחים להחזיק את הראש מעל לקו המים של השכנוע, למרות העלילות המופרכות וגבוליות במתכוון. 

במרכז הסיפור הראשון עומד סבא בן שמונים שמתגייס לקרבי, במעין מהלך לא ברור שמערב מצוקת כח אדם של שומרים בבקעה ותחמנות תקציבית. הטקסט כתוב מנקודת מבטו של הנכד, שאמו עזבה בילדותו להודו, וכותבת לו מכתבים במייל שרובם לא מגיעים אליו. הכתיבה משעשעת וקולחת, אבל משהו חסר: סיפור.

במרכז העלילה של של הסיפור השני עומדים נישואין רעועים והורות לילדה בעלת בעיית שינה וחלימה לא ברורות, בעיה שמתעצמת ועוברת מהמורות. קו רציף מחבר את שני הסיפורים - יכולת כתיבה קולחת ויכולת עיצוב סיטואציות. אבל מה שמפגר הרחק מאחור הוא הדבר שלשמו אנו ניגשים לקרוא סיפור, קל וחומר ספר שמוגדר "ספר סיפורים קצרים": התפתחות עלילתית. התחלה, אמצע וסוף. עיצוב דמויות. בסיפור הראשון יש מקרה מוות תמוה, שלא ברור מאיפה הוא בא, מה המניעים שלו, איך הוא מקדם את העלילה, למה בכלל הוא נתקע שם, ועוד של דמות שהסופר לא נתן שום סיבה או אינדיקציה לכך שנצטרך לדאוג לה, להזדהות איתה. הכותב לא מבצע תרגיל של הפוך על הפוך; זה לא שהוא דוחף אותנו לקרוא את הסיפור מחדש ולחפש רמזים שפספסנו; זו פשוט כתיבה מרושלת. גם בסיפור השני יש מהלך שמזכיר מדע בדיוני, ובמרכזו הילדה, אבל לא ברור מה הקשר שלו לבעיות של בני הזוג, הוריה, ומה מוסר ההשכל שבפתרון שלו, של המהלך הזה.  בתור תרגיל כתיבה, הכותב מוכיח שיש לו כלים. אבל בתור ספר, עלילה, התפתחות, זה פרסום תמוה.