"לכתוב על כאב, אמרה תרצה בהרב כשליוותה אותי אל תחנת האוטובוס, כשאנו מהלכות בצד הפיקוסים שבשולי המדרכה, אפשר. בהחלט. בתנאי שמסתכלים בו מבחוץ, מבעד לקיר של זכוכית. רק כך.
לא אהבתי את הפסקנות שלה, שאין אחריה הרהור: רק כך!
אבל היא היתה מרככת אותה בדרך־כלל, וגם עכשיו ניסתה:
הכאב, הלא כולנו יודעים מניסיוננו, אין לו צורה. בוכים, צועקים, שעות של שתיקה. הוא כָאוֹטי, מסרב לצורה. כדי לצור אותו, צריך להיבדל ממנו. על הזדמנויות שאסור להחמיץ אותן, אומרים: הכה בברזל בעודו חם. לא בספרות. להיפך. צריך לחכות שיצטנן. את מבינה אותי?
ניסויים בעכברים, חשבתי, מכות חשמל. ואת עומדת מחוץ לכלוב ורושמת את התגובות"
(יום האור של ענת/ אהרן מגד)

הפיסקה הזאת מלווה אותי מהיום שקראתי אותה. האם אהרן מגד ששם אותה בפיה של דמות משנית בספר (הנהדר) יום האור של ענת הזדהה איתה? או להפך, הסתייג ממנה, ליגלג עליה במקצת?
אני לא יודעת וממשיכה לתהות עליה כבר שנים.

ובתקופה האחרונה, כשכל אירוע, כל פיגוע, מייצר מיד, עוד בטרם יבש הדם, שובל של טקסטים מחורזים ומנוקדים שוברי לב לכאורה, שנשלחים בתפוצה רחבה בכל קבוצות הווטסאפ כדי שכולנו נתרגש ונבכה עוד קצת, אני תוהה יותר מתמיד.
למה המהירות הזאת, להמיר את הידיעה החדשותית ששוברת את הלב ביובש שלה, בשגרתיות ובחד פעמיות שנמהלים בה - בטקסט ספרותי לכאורה, שמיועד לסחוט עוד דמעה, למרקר לנו את נקודות הכאב, להקיף בעיגול, שלא נפספס, שנדע: עכשיו בוכים. פה, בדיוק פה.
ואיפה הזמן לעכל, לעבד. לחשוב. לבכות לבד. בשקט. בקול. בזוג. במשפחה. לא עם כל העולם, לא עם שיר סינטטי מיוצר לפי הזמנה, מייצר רגש לפי הזמנה, תנו לנו זמן -

וכשמדובר בפרוזה על ה-7/10, השאלה בוערת עוד יותר. כי הפרוזה בונה דמויות בדיוניות, וסיפור ועולם.
אבל איך? איך כבר? אנחנו עוד עמוק בתוך האירוע, עוד מאבדים כל יום, עוד לא מעכלים ובטח שלא מעבדים, אז איך.
ולמה.
למה לכתוב על חטופים דמיוניים כשיש חטופים אמיתיים שעדיין, ממש עכשיו, אינם איתנו? על הרוגים דמיוניים שלא היו ולא נבראו אלא משל היו כשאנחנו עוד בוכים על ההרוגים האמיתיים מאוד שלנו?

שלא תבינו לא נכון, אני רוצה שתיכתב פרוזה על ה-7/10.
שתיכתב פרוזה טובה ונוראה ושוברת לב.
פרוזה שתזכיר ותנכיח ותיתן ביטוי למה שעברנו ואנחנו עוברים עדיין, רק ש -
עוד לא.
אנחנו עוד בשלב גביית העדויות, עוד לא בשלב הפרוזה.

והבחירה של אמונה אלון לכתוב שתי נובלות קצרות ולא ספר שלם מדגישה את הבוסריות הזאת, את דחיקת הקץ.
כאילו אי אפשר עוד לכתוב ספר שלם, כאילו לא היה זמן בכלל להספיק לכתוב ספר שלם, אז ממהרים ודוחקים וכותבים נובלות.

וכאילו ה-7/10 לא מספק מספיק חומר - כל אחת מהנובלות האלו מבוססת על סיפור קדום: האחת על סיפור תנ"כי, סיפור אברהם ושרה, הגר, יצחק וישמעאל. והשניה - על סיפור תלמודי, סיפורם של רבי מאיר וברוריה.

וזה העניין השני שהפריע לי בספר הזה.
ההתבססות הכל כך גדולה על סיפור אחר, ההתבוססות המוגזמת בסמליות, שצועקת מתוך הדפים, לא מרפה לרגע, לא מניחה לקורא להסיק דבר לבד.
כל כך הרבה סמליות בכל כך מעט טקסט, איפה המרחב שיאפשר לקורא לחשוב לבד, לחפש, לפרש כרצונו.

וחבל, כי היה פוטנציאל. קחו למשל את הנובלה הראשונה, בה כל הדמויות מקבילות ממש לדמויות התנ"כיות:
זוג מבוגר, הוא איש פלמ"ח ואחר כך איש צבא, היא ניצולת שואה, מעפילה, הם המקבילים לאברהם ושרה. הם רוצים בן, לשוא. ואז מגיעה האישה האחרת, כרמן, היא הגר, המעוניינת להתגייר, וכשהיא נכנסת להריון מהגבר - בני הזוג מתכננים לאמץ את בנה, אך היא מאשימה את האישה בהתעמרות, עוזבת את הארץ ומסרבת לכל קשר עם השניים. אז באופן ניסי נכנסת האישה המבוגרת להריון ולשניים נולד סוף סוף בן, אבל האב עוקד את בנו, כלומר דוחף אותו לשירות קרבי למרות מגבלתו הגופנית מה שמפרק את הזוגיות.
ויש טוויסט יפה בסיפור הזה: כי בסופו של דבר נגלה שהגר לא עזבה בגלל ההתעמרות. הגר עזבה כי היא רצתה את הבן שלה לעצמה. היא לא רצתה אותו יהודי, בן לאברהם ושרה. היא לא רצתה לגדל אותו בארץ עוקדת ילדיה.
היא לא עזבה בגלל שרה.
היא עזבה בגלל אברהם.
כי צפתה את העקדה המגיעה.

ויש בת בכורה בסיפור הזה, בת בכורה ולא אהובה. לא מספיקה. ובלי לצעוק לי את הסמליות ישר לתוך האוזן, היא הזכירה לי את הבת שהיתה לאברהם על פי המדרש: וה' ברך את אברהם בכל - דרשו חכמים שהיתה לה בת בשם בכל. אבל אברהם ושרה לא הסתפקו בברכה הזאת, היה להם הכל והם לא ראו, והבת הזאת נדחקה החוצה מתוך התורה, מתוך הסיפור של העם היהודי, ממש כמו הבת בסיפור הזה, שבניה עזבו את הארץ ואת העם.
ואת כל זה היה אפשר לבנות איטי יותר, מורכב יותר, בלי ה-7/10 ובלי לדחוס בתוך סיפור אחד קצר כל רמז וסמל שרק אפשר לדחוס.

ועוד הערה אחת קטנה וקטנונית ובכל זאת חשובה: הזוג המבוגר בסיפור הם כאמור לוחם פלמ"ח וניצולת שואה שעלתה לארץ כמעפילה. הם צריכים להיות בני קרוב למאה בשלב שהספר מתרחש בו, והאפשרות שהוא עדיין מתנדב למילואים ומתרוצץ בכל הארץ אחרי ה-7/10 נראית דמיונית.
אפשר היה לכתוב סיפור עם אלמנט מיסטי שבו יש דמויות מיתיות, על-זמניות, ארכיטיפים ישראליים: צבר, ניצולת שואה, שממשיכים לחיות פה בינינו לנצח. זה אפילו יכול להסתדר בסיפור שבנוי על היהודים הראשונים בעולם, אברהם ושרה. אבל זה לא מה שקורה כאן. הדמויות האלה הן לכאורה אמיתיות חוץ מהפרט הקטן הזה, שזה לא מסתדר היסטורית.
וגם זה מוסיף לתחושה המעיקה של העמסת עודף סמליות על הסיפור, חיבור בין שואה ותקומה לשואה חוזרת ולתקומה חוזרת ולאברהם, לך לך, הארץ המובטחת, עקדה, כאילו שום דבר מהאלמנטים האלה לא מספיק בפני עצמו לספר שלם.

בנובלה השניה, לעומת זאת, נראה שעיקר העניין הוא סיפור רבי מאיר וברוריה, והחיבור ל-7/10 אולי לא ממש מאולץ, אבל גם לא הכרחי. בניגוד לסיפור אברהם ושרה ששם תמות של עלייה לארץ ועקידת הבנים מחובררת לסיפור המציאות שלנו והמלחמה, בסיפור ברוריה ורבי מאיר אין תמה כזאת ואולי היה עדיף להפריד בין הנושאים, כי התחושה היא שהסיפור שבאמת עניין את אלון "תפס טרמפ" על ה-7/10 ללא צורך.

***

אני אוהבת את הספרים של אמונה אלון ואוהבת את הכתיבה שלה.
הספר הזה איכזב אותי, אבל עדיין שווה קריאה.
האם הזלתי כמה דמעות כשקראתי את הסיפורים האלה?
ברור. הברזל הרי עדיין חם וכל מכה עליו מגירה דמעות.
לא צריך הרבה: כמה מילות קוד והדמעות זוכרות את כל מה שעומד מאחורי המילים ונענות.
ושוב בוכים על המציאות שלנו, על הסיפורים האמיתיים, המדממים, על החיים ועל המתים.
אבל אלו לא הנובלות שמייצרות את הרגש הזה, זאת המציאות.
אני אמשיך לחכות לספר הבא שלה.