ההתוודעות שלי לכתיבה של חנוך ברטוב החלה בטעות עם ספרו "מתום עד תום", כשהתכוונתי לקרוא אותו וגיליתי שהוא חלק שלישי בטריולוגיה של ספרים (שחלקיו הקודמים היו "של מי אתה ילד" ו-"רגל אחת בחוץ"). תקנתי מהר את הטעות ורכשתי גם את החלקים האחרים, בדיעבד הצטערתי שלא קניתי אותם במהדורה החדשה שלהם אבל זה עניין שולי. באמת שאין על הכתיבה של ברטוב, אין ספק שהוא יודע לרתק את הקוראים אם לתקופה ואם לנושא שהוא בוחר לכתוב עליהם. רק בשנה האחרונה התוודעתי ממש אל עומק כתיבתו ומצאתי כמה קווים מקבילים בינו לבין עמוס עוז, זו הסיבה שרוב הספרים שלהם נמצאים בספריה שלי אלה לצד אלה.

הספר הזה שייך לאחד מג'אנרי הכתיבה האהובים עליי ואומר ספרי מסע, ולא דווקא אלה המגיעים עם מפות כי עם בהם הסופר מעלה את רשמיו מתקופה שעברה עליו. במקרה של ברטוב קראתי קודם את "יריד במוסקבה" שלא עמד בציפיותיי אבל מאוחר יותר מצאתי גם את הספר "4 ישראלים וכל אמריקה" והוא כהרגלו ריתק אותי. את הספר הוא כתב על התקופה של שנתיים אותם בילה עם משפחתו בארצות הברית, אותה חרש מקצה אחד לקצה השני. חלומם של הרבה ישראלים ולמרות שהוא עשה את זה בתקופה יחסית מוקדמת (בסוף שנות ה-50') הוא העלה בכתיבתו הרבה עניינים שעשויים לעניין גם בימים אלה. כמו מה משך צופים להביט בטלויזיה (טרום תקופת אד סליבן), איך קמה האימפריה ההוליבודית ועוד...

בעיניי יש רק חיסרון אחד לספר וזה שהוא לא מלווה בתמונות ואפילו לא איורים (למרות שבעטיפה הקדמית והאחורית משורטטת מפת ארה"ב עם ציוני מקומות שמוזכרים בספר), ברטוב מעיד שהוא צילם והעניין שהוא הסתובב עם מצלמה לפעמים גרמה לו אי-נעימות (אז מה עם איזו מהדורה חדשה של הספר בליווי התמונות) אבל אין לי ספק שברגע שתתחברו לספר ותאמינו לי שקשה שלא, אתם תראו את הדברים בדמיונכם.

בשורה תחתונה אם הספר על "הודו" של עזריאל קרליבך הפך להיות התנ"ך של אלה המבקרים בדרום אסיה אזי שלדעתי גם ספר של ברטוב זכאי למקום שכזה, כנראה שמסיבה מסויימת הוא לא זכה לחשיפה מספקת וחבל. אני חייב רק להזהיר אתכם שהספר לא רק שיגרום לכם להעריך את מה שיש לנו כאן גם יגרום לכם לגעגועים, כמו שקרה לברטוב בעצמו.