נל זינק עלתה בן לילה מאלמוניות לתהילה עם פרסום רומן הביכורים שלה, "הכותלי" (The Wallcreeper), בשנת 2014. מניפסט החיפוש העצמי הניו אייג'י הזה הוכתר על ידי העיתונות הליברלית באמריקה כספר נועז, חצוף, הירואי ופורץ דרך. הבועה הניו יורקית, ההיפסטרית והטרנדית התלהבה מהספר. ג'ונתן פרנזן שיבח אותו. ה"ניו יורק טיימס" ובעלי טורים מהשמאל הסתחררו.
גיבוריו של "הכותלי" משתמשים בסמים דרך קבע, עוברים בין עבודות ללא הרף ומחליפים פרטנרים ליחסי מין, ללא שמץ של מחויבות. הם תלושים וחסרי שורשים, פורצי גבולות של מוסר, שמרנות חברתית ונאמנות לזוגיות, למשפחה ולמולדת. "הכותלי" מציג את החלום האמריקאי כחלום של האדם הבודד, שבנה את עצמו בעשר אצבעותיו ואינו מחויב לקהילה, לסדר החברתי או ללאום האמריקאי. "הכותלי" מעלה על נס את אורח החיים הנוודי, ההרפתקני - והכותלי לא מכיר בשמץ מהמורכבות החברתית והתלות ההדדית שמאפשרות את אורח החיים הזה.
החלוצים שיצאו להגשים את החלום האמריקאי בספר, בפרונטיר, לא היו לבד. מאחוריהם עמדו תשתיות של מדינה שלמה: ערים, מסילות ברזל, דואר ותקשורת, דרכים סלולות וכבושות, דרכי נהרות ומנגנון לאומי של חוק וסדר, צבא, ממשל ומנהל. בלי עזרת שכניהם לא היו בני משפחת אינגלס מ"בית קטן בערבה" שורדים; אב המשפחה נוסע שוב ושוב להתפרנס בעזרת הקהילה. גם הנרי דייוויד ת'ורו לא ממש התבודד; אחרי החלקים המשעממים של "ואלדן", ובהם ספירות מלאי אינסופיות של זרעים וכלי עבודה, עוזב ת'ורו תכופות את מעונו המבודד לשם מגע ומשא עם בני העיירה הסמוכה. גיבוריה של זינק הם פעילי איכות הסביבה, אבל זינק מתעלמת מהעובדה שאף פעיל איכות הסביבה, כמו גם איש עסקים, יזם, סוחר, מעצב או איש הייטק, לא פועל ולא יכול לפעול בחלל ריק. כולם תלויים בקהילה. כל אנרכיסט מתחיל פותח קבוצת פייסבוק וכך נכנס ללב המיינסטרים. כל מחבל עם טיפת רצון להצליח מחפש מתכונים של פצצות וחומרי נפץ באינטרנט או מתקשר באימיילים שלא היו קיימים בלי הממסד והתרבות המערבית, שאותם הוא כל כך מתעב.
נכון, באמריקה חשוב להיראות כאילו אתה זאב בודד: להיות יצירתי, חדשני, הרפתקני ונועז כמו יזם הייטק מעמק הסיליקון או כמו הקאובוי במערב הפרוע; אבל לעשרות מיליוני אמריקאים באלפי עיירות של ה-main street ופאי התפוחים במערב התיכון, בין האי הליברלי ניו יורק במזרח והאי הליברלי קליפורניה במערב, חשוב יותר לעבוד קשה, לדגול בצניעות, פשטות ומוסר (במשמעות הפוריטנית של המונח), לאהוב את החוק והסדר, לעזור לזולת, להיות ירא-אל, ללכת לכנסיה בכל יום א' ולאהוב את הקהילה שלהם. הם אולי סולדים מסוציאליזם, אבל סומכים על הקהילה. וכשמדברים על קהילה במחוזות המערב התיכון האלה, מדברים על קהילה פרוטסטנטית, לבנה - ורפובליקנית. לא דמוקרטית, בלי מהגרים, שחורים, מוסלמים, הומואים, מקסיקנים, קתולים, היפסטרים - ובטח לא מעופפים, פרועים ומסוממים כמו גיבוריה של נל זינק.
"הכותלי" נכשל לא רק באג'נדה שהוא מנסה לעשות לה הנשמה מלאכותית אלא גם ביומרותיו הספרותיות. אין לו עבר ולא עוגן, לא תודעה היסטורית ולא עומק. "הכותלי" כתוב בסגנון שכבר בשנות השישים היה נפסל בגלל חוסר בשלות וחוסר מיקוד, כמו טיוטה כושלת של קרואק, ויליאם בורוז או סאלינג'ר. הרומן כותב באופן הקטי, קופצני ובשפה ובסגנון דלים במכוון. הכוונה שבדלות הזו לא הופכת אותה למעניינת או מושכת יותר. הנה שורת הפתיחה: "הייתי שקועה במפה כשסטיבן סטה מהכביש, פגע בסלע וגרם להפלה."
אוקיי, אני לא מצפה לדיון מוסרי מורכב בשאלה האם מות עובר הוא מות אדם - זו יצירה פסאודו-ספרותית, לא קורס מבוא לפילוסופיה של המוסר או תכנית כבקשתך - ואפילו לא לטקסט שממצה את הפונטציאל הרגשי של הנושא הנפיץ הזה. אבל העובדה הזו נבלעת ללא זכר בשטף הארועים, הופכת מכלי ספרותי בעל פוטנציאל לפריט טריוויה סתמי שקיומו בסיפור הוא חסר פשר, היגיון וסיבה - כמו כל ארוע שבא לאחר מכן, כמו הפירוט המייגע של עשרות מיני הציפורים, האג'נדות הסביבתניות ורשימת מחזריה של גיבורת הספר, שכולם וריאציות חיוורות וחסרות ייחוד של דמות הפילוסוף האידאולוג הרגשני והמבולבל, וכולם נעלמים בזה אחר זה כמו גצים ממדורה.
שמרנים לא בהכרח מתעבים באופן אוטומטי כל ביטוי של ליברליזם. אין לשמרנים בעיה עם חופש העיסוק, התנועה והביטוי. יש גרסאות של ליברליזם שהם מוכנים לבלוע. אבל כשניו יורק הליברלית משבחת מניפסט בוהמייני והיפי - ובעיקר חסר כל איכות ספרותית - רק משום שהוא כזה, אמריקה השמרנית רואה זאת כעדות לאובדן מוסר וערכים. אם הליברלים מתלהבים מיצירה גרועה רק בגלל שגיבוריה הם ערימת מסוממים, מבקר שמרן עשוי לתהות על מידת היכולת שלהם לבקרה עצמית ולשיפוט ערכי. לפי "הכותלי", הגרסה המשודרגת של הליברל היא לא פעיל איכות הסביבה, החש אחריות על העתיד ומחזיק בערכים חברתיים. אם הוא היה סוציאליסט, מילא. הבעיה היא שהוא היפי, נווד, מסומם, מופקר מינית וחסר אחריות. כנראה שאת הספר הזה כתב סופר צללים שמרן שהתחזה לליברל, והוא עשה זאת כדי להפחיד את אמריקה השמרנית: "הנה, תראו מה עושים הליברלים, תראו איך הם מתנהגים בשוק העבודה, איך נראים חיי המין שלהם ואת מי הם מחשיבים בתור בעלי ברית: הפסולת של העולם. תזכרו את זה כשאתם בקלפי." ההפחדה הצליחה. השאלה היא רק - למה שיתף ה"ניו יורק טיימס" פעולה עם התכנית הזו?
הייתי מניח שהסופר הוא דונלד טראמפ, לולא היה ברור שאין לו אוצר מילים מספיק. כנראה סטיב באנון כתב בשבילו. כשספר כזה מצליח, ברור למה חשים השמרנים טינה עמוקה כלפי הליברלים, וברור למה נכשל הליברליזם במדינות המערב התיכון באמריקה. אורח המחשבה הליברלי, המנותק כל כך מהאמריקאיות הישנה והטובה; אורח מחשבה שמתעלם מעומק החרדה השמרנית לערכי אמריקה הישנה; אורח מחשבה שמתגלם היטב בספר הזה - הוא הסיבה לכך שאמריקה בחרה בדונלד טראמפ.











