הספר "משדר מלחמה" מאת הכתב הצבאי של חדשות N12 ניר דבורי (הוצאת כנרת־זמורה־דביר, 2025) הוא אסופת הרשומות של המחבר ממפגשיו עם בכירי מערכת הביטחון במהלך מלחמת השבעה באוקטובר. שנתיים שבהם שוחח עם כלל הקברניטים בדרג המדיני והדרג הצבאי, למן ראש הממשלה ועד לסמלי המחלקות. כך למשל, ב־16 באוקטובר ניהל דבורי "שיחה עם מפקד פיקוד הדרום, ירון פינקלמן, שפותח בפניי את הלב במילים קשות ואמוציונליות. "הופתענו", הוא מודה. "התוצאה של ההפתעה הזו היא טרגדיה אנושית אדירה, שצרובה בי ברמה האישית. הרבה מההרוגים היו פקודים שלי, אנשים מההתיישבות. זו הצריבה הכי עמוקה שיכולה להיות. עכשיו אני שם את כל זה בצד ומרגע זה אני עוסק רק בניהול הלחימה. תקפו אותנו אלפי מחבלים, הרגנו מאות מהם. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. הצלחנו לעצור מהלך נורא, שהיה יכול להיות עוד יותר נורא. קיבלנו החלטות מאוד מאוד קשות" (עמ׳ 32). דבורי ציין כי "ניכר עליו, על פינקלמן, שהוא נושא על גבו את עול הכישלון" (עמ׳ 33). עם זאת, בשיאה של השיחה דבורי הטיח באלוף שכל הסיורים, הפגישות והתדרוכים שקיים עם מפקדי הצבא הבכירים גרמו לכך שהוא האמין להם שהם מוכנים ליום פקודה. "הדבר הכי נורא הוא שגם אנחנו האמנו לעצמנו" (עמ׳ 33), השיב פינקלמן.

שבוע וחצי אחר כך החל התמרון ברצועת עזה. לחמתי במסגרתו כקצין צנחנים במילואים, ולכן הקריאה על מה שחשבו מפקדי הצבא הבכירים והאופן שבו הם ראו את המערכה מרתק. אוגדה 98 ("עוצבת האש"), בפיקוד תא"ל דן גולדפוס, החלה ללחום בחאן יונס, סיפר לו הלוי. "זו הייתה החלטה לא פשוטה. גם בצפון הרצועה אנחנו פועלים עם שלוש אוגדות , אבל אני חושב שהאופן שבו אנו פועלים גורם לנסראללה לא להיכנס למלחמה. כל יום שהוא רואה את עוצמת הנזק שאנחנו עושים לעזה, משכנע אותו לא להיכנס למלחמה בהיקף מלא" (עמ׳ 47). הלוי סיפר לדבורי כי "היה קשה לשכנע את הקבינט לצאת לתמרון הקרקעי, וכל מי ששואל מה באמת היה, מי דחף לתמרון ומי לא – ושמע את האשמות כלפי צה"ל שהמפקדים שלו אינם סוסים דוהרים – זה חרטא. הדרג המדיני חשש. נכון, מהלך הפתיחה היה רע והיה לנו קשה להתיישר, אבל נכנסו עם המון כוח וזה נתן לנו את הביטחון. יש לנו עדיין פער גדול בחיסול ההנהגה שלהם, חשבתי שנהרוג יותר מהם. הולך קשה עם סינוואר, אבל בגלל שהם בורחים מאיתנו והם מסתתרים, הם גם פחות שולטים בשטח ובניהול המלחמה. בסוף אנחנו נגיע אליהם" (עמ׳ 47).

כמעט שנה מאוחר יותר, בספטמבר 2024, סיפר לו הרמטכ"ל הלוי “שהממשלה מסרבת לקבל החלטות. אין אסטרטגיה, לא יודעים לאן הולכים. אנחנו מדשדש. לצערי אין לחץ מצד ישראל להתחיל את המהלך של בניית חלופה שלטונית. יש רק פעולה צבאית, ללא מהלך מדיני משלים" (עמ׳ 105). אף שתיאר לו את הדברים בשיחת רקע, ולא לציטוט ישיר, עצם התדרוך מלמד על עומק אי־האמון בין הדרגים. את הספר פתח דבורי בביקור של הרמטכ"ל בכפר בלבנון לאחר תחילת התמרון בסוף ספטמבר 2024. לדבריו צה"ל איתר בכפר, ששמו נותר עמום, תשתית תת־קרקעית ניכרת, אמצעי לחימה בכמויות גדולות וחדרי פיקוד משוכללים. קצין בכיר שליווה את דבורי הפטיר כי "אם בשבעה באוקטובר נסראללה היה מורה לכוח רדואן שלו לפשוט לגליל, מפקד כוח רדואן ומפקד הנוח׳בה מחמאס היו אולי לוחצים ידיים בכיכר המדינה" (עמ׳ 10). יש בכך אמת גדולה. דבורי "נכנס עם הרמטכ"ל הרצי הלוי לבית שמחזיקה יחידה של צנחנים. הם צעירים, רובם בשנות העשרים המוקדמות, מה שמכנים "דור הטיק־טוק". אבל בעיניים שלהם אני רואה משהו אחר – את אותה הנחישות שראיתי אצל החברים שלי כשנלחמנו כאן לפני שלושה עשורים. הם מספרים על הלחימה בקול שקט, ענייני. מדברים על החוליות שהם פוגשים, על המנהרות שהם מגלים, על החברים שנפגעו. הם לא מתכוונים לעזוב" (עמ׳ 10). יש בכך נחמה גדולה.

בהמשך המלחמה פגש דבורי בפינקלמן פעם נוספת. האלוף, שלא איבד את קור־רוחו ודחף ופיקד על התמרון הקרקעי ברצועת עזה עד להכרעת החמאס כארגון צבאי (אף שהוא שב לתצורתו הבסיסית כתאי טרור), סיפר לו על קשיי המלחמה. "עם זאת, בזמן אמת, צה"ל למד והצליח להתגבר לאט־לאט על המכשולים. נדרש תמרון ראשון מסוגו בעולם – פעולות במקביל מעל ומתחת לפני השטח, "מכיוון שכשאתה פועל למטה, מחבלים אולי עולים למעלה, וצריך לוודא שאלה מלמעלה מונעים כניסה של תגבורת למטה", הסביר פינקלמן את מהלך הלחימה. "יש תהליך שלם שכולל את השאלה איך עובדים נכון, קודחים פנימה, מפעילים חימוש שלא יסכן את הלוחמים שכבר נכנסו למנהרות" (עמ׳ 161). דבורי ציין כי רק לאחר המחיר הכבד ששילם צה"ל, הוא החל ליישם מהפכה בכל ההיבטים: הנדסיים, טכנולוגיים, תורות לחימה, אמצעי לחימה שנרכשו ופותחו במיוחד ללחימה במנהרות. ועדיין, במבט של מי שלחם והיה שם, היה זה מעט מדי מאוחר מדי. פינקלמן, שלחם בעזה כמג"ד צנחנים, כמפקד חטיבה מרחבית ועתה כמפקד הפיקוד, סיפר לדוברי כי "היום כבר יש לנו את היכולת למפות ולצייר מנהרות", אלוף הפיקוד. "היכולת לחדור פנימה ולחקור לפני שאתה מכניס אנשים, ואחרי זה היכולת לפוצץ את זה. כל השילוב הזה מעיד שאנחנו מרכזים מאמץ נכון ויודעים להביא פתרונות טובים לאתגר, כולל שימוש רב ברחפנים שאפשר לכוון באופן מדויק למטרה" (עמ׳ 161). ועדיין למרות ההצלחות, ניכר שהאלוף לא התבשם וחומרת המתקפה ב־7 באוקטובר 2023 צרובה בו. "היחידי שאולי קרוב למה שאני עברתי זה רפול, כמפקד אוגדה 36 בנפח 73׳, כשהסורים פושטים, פורצים את גבול רמת הגולן ונעצרים מטר מהכנרת כשהוא מכותר וכל הצבא הסורי סביבו" (עמ׳ 162), סיכם פינקלמן, והוסיף "שפה היה יותר גרוע, כי הפעם נשחטו גם אזרחים" (עמ׳ 162).

הדיאלוג הקשה ביותר בספר בעיני הוא שיחה שניהל דבורי עם סגן הרמטכ"ל, אלוף אמיר ברעם, שסיפר לו שהוא מקפיד לרוץ ולשמור על כושר "אבל רק בחושך, שלא יראו אותי ויגידו שאני לא נלחם" (123). ברעם, כמו פינקלמן, פיקד עלי בצנחנים, ושניהם לא הפתיעו אותי בנחישותם ובחתירתם ללחימה. הם מטובי המפקדים שיש לנו. עוד סיפר ברעם לדבורי "על בנו, שעושה מילואים ביחידה מובחרת, משרת ללא הרף, ועל השחיקה הנוראית של אנשי המילואים" (עמ׳ 123). הבן שירת בגדוד המקביל לזה שבו שירתי אני ואכן החטיבה לחמה תקופה ממושכת (בסבבים) במלחמה ועשתה זאת היטב, אך השחיקה גדולה. "אני לוקח אחריות מלאה כקצין בכיר וסגן רמטכ"ל במטה הכללי על שבעה באוקטובר" (124), אמר ברעם לדבורי והוסיף כי הוא "מתבייש באופן שבו הצבא תפקד בשבעה באוקטובר, באסון הזה. בכל פעם שאני עובר ליד כביש 232, ליד מתחם נובה ברעים, אני מוריד את הראש מרוב בושה" (124). זאת התורה כולה על רגל אחת.

הספר מרתק לקריאה. אבל כמו במרבית הפרשנויות של המחבר הוא חסר ראייה ביקורתית, מקיפה ומעמיקה. זה נכון בתיאור קשיי וכשלי הצבא במלחמה, וזה נכון בניתוח ההצלחות המבצעיות. עם זאת כוחו בתיאור קולח ובעצם תיעוד המפגשים עם בכירי המפקדים ובתיווך האופן שבו הם ראו את הדברים לקורא.

הספר "משדר מלחמה" מאת הכתב הצבאי של חדשות N12 ניר דבורי (הוצאת כנרת־זמורה־דביר, 2025) הוא אסופת הרשומות של המחבר ממפגשיו עם בכירי מערכת הביטחון במהלך מלחמת השבעה באוקטובר. שנתיים שבהם שוחח עם כלל הקברניטים בדרג המדיני והדרג הצבאי, למן ראש הממשלה ועד לסמלי המחלקות. כך למשל, ב־16 באוקטובר ניהל דבורי "שיחה עם מפקד פיקוד הדרום, ירון פינקלמן, שפותח בפניי את הלב במילים קשות ואמוציונליות. "הופתענו", הוא מודה. "התוצאה של ההפתעה הזו היא טרגדיה אנושית אדירה, שצרובה בי ברמה האישית. הרבה מההרוגים היו פקודים שלי, אנשים מההתיישבות. זו הצריבה הכי עמוקה שיכולה להיות. עכשיו אני שם את כל זה בצד ומרגע זה אני עוסק רק בניהול הלחימה. תקפו אותנו אלפי מחבלים, הרגנו מאות מהם. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. הצלחנו לעצור מהלך נורא, שהיה יכול להיות עוד יותר נורא. קיבלנו החלטות מאוד מאוד קשות" (עמ׳ 32). דבורי ציין כי "ניכר עליו, על פינקלמן, שהוא נושא על גבו את עול הכישלון" (עמ׳ 33). עם זאת, בשיאה של השיחה דבורי הטיח באלוף שכל הסיורים, הפגישות והתדרוכים שקיים עם מפקדי הצבא הבכירים גרמו לכך שהוא האמין להם שהם מוכנים ליום פקודה. "הדבר הכי נורא הוא שגם אנחנו האמנו לעצמנו" (עמ׳ 33), השיב פינקלמן.

שבוע וחצי אחר כך החל התמרון ברצועת עזה. לחמתי במסגרתו כקצין צנחנים במילואים, ולכן הקריאה על מה שחשבו מפקדי הצבא הבכירים והאופן שבו הם ראו את המערכה מרתק. אוגדה 98 ("עוצבת האש"), בפיקוד תא"ל דן גולדפוס, החלה ללחום בחאן יונס, סיפר לו הלוי. "זו הייתה החלטה לא פשוטה. גם בצפון הרצועה אנחנו פועלים עם שלוש אוגדות , אבל אני חושב שהאופן שבו אנו פועלים גורם לנסראללה לא להיכנס למלחמה. כל יום שהוא רואה את עוצמת הנזק שאנחנו עושים לעזה, משכנע אותו לא להיכנס למלחמה בהיקף מלא" (עמ׳ 47). הלוי סיפר לדבורי כי "היה קשה לשכנע את הקבינט לצאת לתמרון הקרקעי, וכל מי ששואל מה באמת היה, מי דחף לתמרון ומי לא – ושמע את האשמות כלפי צה"ל שהמפקדים שלו אינם סוסים דוהרים – זה חרטא. הדרג המדיני חשש. נכון, מהלך הפתיחה היה רע והיה לנו קשה להתיישר, אבל נכנסו עם המון כוח וזה נתן לנו את הביטחון. יש לנו עדיין פער גדול בחיסול ההנהגה שלהם, חשבתי שנהרוג יותר מהם. הולך קשה עם סינוואר, אבל בגלל שהם בורחים מאיתנו והם מסתתרים, הם גם פחות שולטים בשטח ובניהול המלחמה. בסוף אנחנו נגיע אליהם" (עמ׳ 47).

כמעט שנה מאוחר יותר, בספטמבר 2024, סיפר לו הרמטכ"ל הלוי “שהממשלה מסרבת לקבל החלטות. אין אסטרטגיה, לא יודעים לאן הולכים. אנחנו מדשדש. לצערי אין לחץ מצד ישראל להתחיל את המהלך של בניית חלופה שלטונית. יש רק פעולה צבאית, ללא מהלך מדיני משלים" (עמ׳ 105). אף שתיאר לו את הדברים בשיחת רקע, ולא לציטוט ישיר, עצם התדרוך מלמד על עומק אי־האמון בין הדרגים. את הספר פתח דבורי בביקור של הרמטכ"ל בכפר בלבנון לאחר תחילת התמרון בסוף ספטמבר 2024. לדבריו צה"ל איתר בכפר, ששמו נותר עמום, תשתית תת־קרקעית ניכרת, אמצעי לחימה בכמויות גדולות וחדרי פיקוד משוכללים. קצין בכיר שליווה את דבורי הפטיר כי "אם בשבעה באוקטובר נסראללה היה מורה לכוח רדואן שלו לפשוט לגליל, מפקד כוח רדואן ומפקד הנוח׳בה מחמאס היו אולי לוחצים ידיים בכיכר המדינה" (עמ׳ 10). יש בכך אמת גדולה. דבורי "נכנס עם הרמטכ"ל הרצי הלוי לבית שמחזיקה יחידה של צנחנים. הם צעירים, רובם בשנות העשרים המוקדמות, מה שמכנים "דור הטיק־טוק". אבל בעיניים שלהם אני רואה משהו אחר – את אותה הנחישות שראיתי אצל החברים שלי כשנלחמנו כאן לפני שלושה עשורים. הם מספרים על הלחימה בקול שקט, ענייני. מדברים על החוליות שהם פוגשים, על המנהרות שהם מגלים, על החברים שנפגעו. הם לא מתכוונים לעזוב" (עמ׳ 10). יש בכך נחמה גדולה.

בהמשך המלחמה פגש דבורי בפינקלמן פעם נוספת. האלוף, שלא איבד את קור־רוחו ודחף ופיקד על התמרון הקרקעי ברצועת עזה עד להכרעת החמאס כארגון צבאי (אף שהוא שב לתצורתו הבסיסית כתאי טרור), סיפר לו על קשיי המלחמה. "עם זאת, בזמן אמת, צה"ל למד והצליח להתגבר לאט־לאט על המכשולים. נדרש תמרון ראשון מסוגו בעולם – פעולות במקביל מעל ומתחת לפני השטח, "מכיוון שכשאתה פועל למטה, מחבלים אולי עולים למעלה, וצריך לוודא שאלה מלמעלה מונעים כניסה של תגבורת למטה", הסביר פינקלמן את מהלך הלחימה. "יש תהליך שלם שכולל את השאלה איך עובדים נכון, קודחים פנימה, מפעילים חימוש שלא יסכן את הלוחמים שכבר נכנסו למנהרות" (עמ׳ 161). דבורי ציין כי רק לאחר המחיר הכבד ששילם צה"ל, הוא החל ליישם מהפכה בכל ההיבטים: הנדסיים, טכנולוגיים, תורות לחימה, אמצעי לחימה שנרכשו ופותחו במיוחד ללחימה במנהרות. ועדיין, במבט של מי שלחם והיה שם, היה זה מעט מדי מאוחר מדי. פינקלמן, שלחם בעזה כמג"ד צנחנים, כמפקד חטיבה מרחבית ועתה כמפקד הפיקוד, סיפר לדוברי כי "היום כבר יש לנו את היכולת למפות ולצייר מנהרות", אלוף הפיקוד. "היכולת לחדור פנימה ולחקור לפני שאתה מכניס אנשים, ואחרי זה היכולת לפוצץ את זה. כל השילוב הזה מעיד שאנחנו מרכזים מאמץ נכון ויודעים להביא פתרונות טובים לאתגר, כולל שימוש רב ברחפנים שאפשר לכוון באופן מדויק למטרה" (עמ׳ 161). ועדיין למרות ההצלחות, ניכר שהאלוף לא התבשם וחומרת המתקפה ב־7 באוקטובר 2023 צרובה בו. "היחידי שאולי קרוב למה שאני עברתי זה רפול, כמפקד אוגדה 36 בנפח 73׳, כשהסורים פושטים, פורצים את גבול רמת הגולן ונעצרים מטר מהכנרת כשהוא מכותר וכל הצבא הסורי סביבו" (עמ׳ 162), סיכם פינקלמן, והוסיף "שפה היה יותר גרוע, כי הפעם נשחטו גם אזרחים" (עמ׳ 162).

הדיאלוג הקשה ביותר בספר בעיני הוא שיחה שניהל דבורי עם סגן הרמטכ"ל, אלוף אמיר ברעם, שסיפר לו שהוא מקפיד לרוץ ולשמור על כושר "אבל רק בחושך, שלא יראו אותי ויגידו שאני לא נלחם" (123). ברעם, כמו פינקלמן, פיקד עלי בצנחנים, ושניהם לא הפתיעו אותי בנחישותם ובחתירתם ללחימה. הם מטובי המפקדים שיש לנו. עוד סיפר ברעם לדבורי "על בנו, שעושה מילואים ביחידה מובחרת, משרת ללא הרף, ועל השחיקה הנוראית של אנשי המילואים" (עמ׳ 123). הבן שירת בגדוד המקביל לזה שבו שירתי אני ואכן החטיבה לחמה תקופה ממושכת (בסבבים) במלחמה ועשתה זאת היטב, אך השחיקה גדולה. "אני לוקח אחריות מלאה כקצין בכיר וסגן רמטכ"ל במטה הכללי על שבעה באוקטובר" (124), אמר ברעם לדבורי והוסיף כי הוא "מתבייש באופן שבו הצבא תפקד בשבעה באוקטובר, באסון הזה. בכל פעם שאני עובר ליד כביש 232, ליד מתחם נובה ברעים, אני מוריד את הראש מרוב בושה" (124). זאת התורה כולה על רגל אחת.

הספר מרתק לקריאה. אבל כמו במרבית הפרשנויות של המחבר הוא חסר ראייה ביקורתית, מקיפה ומעמיקה. זה נכון בתיאור קשיי וכשלי הצבא במלחמה, וזה נכון בניתוח ההצלחות המבצעיות. עם זאת כוחו בתיאור קולח ובעצם תיעוד המפגשים עם בכירי המפקדים ובתיווך האופן שבו הם ראו את הדברים לקורא.