“עברתי לספר זה מיד עם סיום קריאה ב"האיש במצודה הרמה" שנהנתי ממנו מאוד, ולהפתעתי אהבתי את "כשל-זמן" אפילו יותר! הספר אפל ופסיכדלי, עוסק בתודעה ומחשבות וצורות של מחשבה. סיימתי אותו בכמה ימים שבהם היו לי עליות ומורדות בחיי האישיים ועם סיומו חשבתי איך לא קישרתי? כמו ג'ק שמושפע מנוכחותו של מנפרד, כולי הושפעתי מנוכחות הספר. ממליצה מאוד!”

“בטרם אני מתחיל להשתפך על הספר הבאמת-נפלא הזה, יש לי קודם כל איזה שתי תהיות, ככה בשולי הדברים : 1. בחיי הארוכים התרגלתי להתייחסות מעט מעליבה כלפי ספרות המדע הבדיוני וכלפי ציבור קוראיה; קיימת נטייה כזו שכיחה, כמעט מקובלת, לראות בז'אנר הזה משהו סמי-מחתרתי, אפל, לא מאוד מומלץ להסתובב בחברתו וכנ"ל ביחס לאוהדיו – אלה יסווגו לנצח כ'ווירדים' כאלה, אנשים דחויים חברתית, שמוצאים מעט מזור לכאבם, אולי, בנבירה סיזיפית במרתפים המתמחים בספרות חתרנית, בחיפוש ניצחונות קטנים על העולם באמצעות הפנמת הרבדים העמוקים ביותר בספריו של אייזק אסימוב ובעיסוק אובססיבי בפיתוח תאי "פוד" מהפכניים בבתיהם (עיקר חומר הגלם : גלילי נייר טואלט), באמצעותם הם מתכוונים או-טו-טו לשגר את עצמם אל העתיד... על כן, יבוטל מדף המד"ב בחנויות הספרים לאלתר - אני אומר ! וכי מהי ספרות העולם אם לא "מדע בדיוני", אפילו שאין מגדירים אותה ככזו ?! הצחקתם אותי. מלבד האוטוביוגראפיה של בן גוריון –וגם, לא בטוח- כל דברי האנושות הכתובים מראשית היותם זה מדע בדיוני... לא ככה ?... 2. פיליפ ק.דיק. בסדר, אני יודע שספרי ההיסטוריה המצויים עמוסים בדוגמאות של גאונים שלא זכו לעדנה בחייהם : מוצרט, למשל, הושלך לקבר אחים כמו כלב... ואן גוך נפטר תשוש וחצי מטורף... מאיר אריאל חי כמו קבצן סהרורי... ולמרות זאת – ק.דיק הוא בכל זאת מקרה מיוחד : לקרוא כמה כסף מכניסים ספריו היום, שלא לדבר על סרטים המבוססים עליהם ולהבין שחלקה הארי של התהילה הזו הפציע רק לאחר מותו – גורם לך למחשבות סכיזופרניות ביחס לאמונה בשכר ובעונש... כי עם כל מטען חייו ההזויים של ק.דיק, 54 שנים קצרות, שכללו בעיקר 5 נשים, סמים קשים וחובות כבדים, עדיין הצליח האיש לברוא ממוחו המוטרד ארסנל שלם של פניני ספרות, יצירות-איכות אחת אחת, למען דורות של קוראים שעוד יבואו, מ"בלייד ראנר" ועד "זיכרון גורלי"; מ"דו"ח מיוחד" ועד "סורק אפילה"; מ"כשל זמן" ועד "ואליס"... הספר "כשל זמן" הוא פשוט ספר אדיר. הוא לא "קל" וגם לא "כייפי", אבל בסיוע כתיבתו הייחודית של ק.דיק, הקורא הממוצע יצלח אותו ללא קשיים מרובים ובפרט כי נשמר בו מימד 'הארציות' של התיאורים : זה לא שק.דיק מתאר התיישבות אנושית על המאדים כאילו מדובר באיזה חזון אחרית הימים נשגב, אלא בדיוק להיפך. הוא לוקח את החרא המוכר מכדור הארץ –דאגות קיום, בדידות, קנאה, תאוות בצע- ומלביש אותו על סיטואציה שמתרחשת על הכוכב האדום. וההומור הציני של ק.דיק, מממ ! פשוט עונג צרוף ! וכי מי מלבדו יכול לתאר, למשל, את מידת הנחיצות של בעלי מקצוע על מאדים באמצעות משפט כמו "(פורסמה) רשימה ארוכה של בעלי מקצועות שרק מגדלי קנריות ומומחים למחלות פי הטבעת והמעי הגס נעדרו ממנה" (עמ' 24-25) ??? גדול. אה – ויש גם "נקודה ישראלית" : ק.דיק, שהיה ידוע כקומוניסט ואף נרדף בשל כך, מתאר התיישבות ציונית על מאדים (!) בפסקאות שלמות של הערצה; האנשים האלה, כך הוא מספר, חרוצים ונאמנים, גברים אמיצים ונשים יפות, שקראו לקיבוצם "ויצמן", שמתפעלים מוסד מיוחד לילדים עם פגמים בהתפתחות בשם "בן גוריון" ושמצליחים בכל משימה שהם נוטלים על עצמם (בניגוד לכמעט כל המושבות האחרות ברחבי הכוכב שאינן "ציוניות"), הם-הם הדוגמה האולטימטיבית לאיך אמורים בני האדם לנהל חיי שותפות, יצרנות ועשייה... טוב, אסור לשכוח שהספר נכתב ב-1964... מבחינה זו, באמת מדע בדיוני...:) ואל תתנו לבית ההוצאה לאור המצחיקול הזה, "אודיסאה", להרוס לכם את הכיף : זה לא רק שהחברה' האלה מדפיסים "מהדורה" של שלושה וחצי עותקים ואח"כ נעלמים לעשור או שניים, זה בעיקר ההתייחסות המשפילה שלהם לקוראים, כאילו כולנו נעשה כבר את ההשלמות והתיקונים לבד בבית, יען כי ה"עורך" וה"מגיש לדפוס" החליטו כנראה לקיים לנו בחינה בראייה חזותית ללא ידיעתנו... בשגיאת הגהה ה-105 (סביבות עמוד 200) הפסקתי לספור... יש גבול.”

“היופי שביצירת עולם עתידי הוא בהיותו נטוע במקום ובזמן שיצא ממנו. זה מובן מאליו, אני יודעת, ובכל זאת המידה בה יצירה כזו מדגישה את המציאות הנוכחית, את הזמן בו נכתבה, יכולה ליצור עולם עתידני שהוא למעשה מסמך הסטורי אותנטי לא פחות, לפעמים אפילו יותר, מכל רומן "רגיל" שנכתב באותו הזמן. בחירת האלמנטים מתוך המציאות וההוצאה שלהם מההקשר המקומי והארצי, מעמידות אותם על הבמה ומכוונות אליהם את הזרקורים. "כשל זמן" נכתב בתחילת שנות השישים והוא מתרחש בשנת 1994, העתידית. ומה היה לנו בתחילת שנות השישים? המהפכה המינית עוד לא ממש כאן, רק מתקרבת, מחאות השחורים, תרבות הצריכה והשפע שולטת בארצות הברית של אמריקה ויש גם ישראל אחת, רעננה, סמי סוציאליסטית, מתנהלת בכוחניות מבוקרת יחסית. כל אלה שועתקו למאדים, לחברה הבנויה מושבות מושבות על פי השיוך הלאומי של חבריה כפי שהיה על פני כדור הארץ, כשגם לכהי העור יש ייצוג בדמות ילידי המאדים. בסך הכל אלה הנושאים. כרישי נדל"ן אימתניים, אנשים קטנים עם כסף גדול, שמנצלים, פרט לאנשים, גם אירגונים גדולים מלאי כוונות טובות אך נעדרי פרקטיקה ההולמת אותן, מגפות מאיימות, התבדלות לאומית, כל מה שאנחנו מכירים, רק שזה קורה במקום כאילו אחר. אפשר היה פשוט לשים את זה באפריקה. אולי הוא, דיק, אפילו התכוון שיחשבו על אפריקה אלה שקוראים את זה, על מסורת עתיקה ועל חיים פשוטים מהבחינה החומרית, חיים שיש בהם הרבה חזרות. כי, בין היתר, הוא תוהה ביחס ליכולת לשנות דברים גם כשיש לך הזדמנות שניה או שלישית. את אותה ההזדמנות שהוא מספק לחברה, אפשרות להבנות מחדש במקום אחר, הוא מספק גם לגיבורים שלו ונראה שהוא לא כל כך מאמין ביכולת שלנו להשתמש בה. הסגנון פשוט, פשוט מידי, וישיר, הסיפור עתיר התרחשויות, כך שהספר קריא וכן, למרות פשטנות רעיונית הוא מעניין לפרקים, אם כי, לפרקים, הוא גם משעמם.”

“עברתי לספר זה מיד עם סיום קריאה ב"האיש במצודה הרמה" שנהנתי ממנו מאוד, ולהפתעתי אהבתי את "כשל-זמן" אפילו יותר! הספר אפל ופסיכדלי, עוסק בתודעה ומחשבות וצורות של מחשבה. סיימתי אותו בכמה ימים שבהם היו לי עליות ומורדות בחיי האישיים ועם סיומו חשבתי איך לא קישרתי? כמו ג'ק שמושפע מנוכחותו של מנפרד, כולי הושפעתי מנוכחות הספר. ממליצה מאוד!”

“בטרם אני מתחיל להשתפך על הספר הבאמת-נפלא הזה, יש לי קודם כל איזה שתי תהיות, ככה בשולי הדברים : 1. בחיי הארוכים התרגלתי להתייחסות מעט מעליבה כלפי ספרות המדע הבדיוני וכלפי ציבור קוראיה; קיימת נטייה כזו שכיחה, כמעט מקובלת, לראות בז'אנר הזה משהו סמי-מחתרתי, אפל, לא מאוד מומלץ להסתובב בחברתו וכנ"ל ביחס לאוהדיו – אלה יסווגו לנצח כ'ווירדים' כאלה, אנשים דחויים חברתית, שמוצאים מעט מזור לכאבם, אולי, בנבירה סיזיפית במרתפים המתמחים בספרות חתרנית, בחיפוש ניצחונות קטנים על העולם באמצעות הפנמת הרבדים העמוקים ביותר בספריו של אייזק אסימוב ובעיסוק אובססיבי בפיתוח תאי "פוד" מהפכניים בבתיהם (עיקר חומר הגלם : גלילי נייר טואלט), באמצעותם הם מתכוונים או-טו-טו לשגר את עצמם אל העתיד... על כן, יבוטל מדף המד"ב בחנויות הספרים לאלתר - אני אומר ! וכי מהי ספרות העולם אם לא "מדע בדיוני", אפילו שאין מגדירים אותה ככזו ?! הצחקתם אותי. מלבד האוטוביוגראפיה של בן גוריון –וגם, לא בטוח- כל דברי האנושות הכתובים מראשית היותם זה מדע בדיוני... לא ככה ?... 2. פיליפ ק.דיק. בסדר, אני יודע שספרי ההיסטוריה המצויים עמוסים בדוגמאות של גאונים שלא זכו לעדנה בחייהם : מוצרט, למשל, הושלך לקבר אחים כמו כלב... ואן גוך נפטר תשוש וחצי מטורף... מאיר אריאל חי כמו קבצן סהרורי... ולמרות זאת – ק.דיק הוא בכל זאת מקרה מיוחד : לקרוא כמה כסף מכניסים ספריו היום, שלא לדבר על סרטים המבוססים עליהם ולהבין שחלקה הארי של התהילה הזו הפציע רק לאחר מותו – גורם לך למחשבות סכיזופרניות ביחס לאמונה בשכר ובעונש... כי עם כל מטען חייו ההזויים של ק.דיק, 54 שנים קצרות, שכללו בעיקר 5 נשים, סמים קשים וחובות כבדים, עדיין הצליח האיש לברוא ממוחו המוטרד ארסנל שלם של פניני ספרות, יצירות-איכות אחת אחת, למען דורות של קוראים שעוד יבואו, מ"בלייד ראנר" ועד "זיכרון גורלי"; מ"דו"ח מיוחד" ועד "סורק אפילה"; מ"כשל זמן" ועד "ואליס"... הספר "כשל זמן" הוא פשוט ספר אדיר. הוא לא "קל" וגם לא "כייפי", אבל בסיוע כתיבתו הייחודית של ק.דיק, הקורא הממוצע יצלח אותו ללא קשיים מרובים ובפרט כי נשמר בו מימד 'הארציות' של התיאורים : זה לא שק.דיק מתאר התיישבות אנושית על המאדים כאילו מדובר באיזה חזון אחרית הימים נשגב, אלא בדיוק להיפך. הוא לוקח את החרא המוכר מכדור הארץ –דאגות קיום, בדידות, קנאה, תאוות בצע- ומלביש אותו על סיטואציה שמתרחשת על הכוכב האדום. וההומור הציני של ק.דיק, מממ ! פשוט עונג צרוף ! וכי מי מלבדו יכול לתאר, למשל, את מידת הנחיצות של בעלי מקצוע על מאדים באמצעות משפט כמו "(פורסמה) רשימה ארוכה של בעלי מקצועות שרק מגדלי קנריות ומומחים למחלות פי הטבעת והמעי הגס נעדרו ממנה" (עמ' 24-25) ??? גדול. אה – ויש גם "נקודה ישראלית" : ק.דיק, שהיה ידוע כקומוניסט ואף נרדף בשל כך, מתאר התיישבות ציונית על מאדים (!) בפסקאות שלמות של הערצה; האנשים האלה, כך הוא מספר, חרוצים ונאמנים, גברים אמיצים ונשים יפות, שקראו לקיבוצם "ויצמן", שמתפעלים מוסד מיוחד לילדים עם פגמים בהתפתחות בשם "בן גוריון" ושמצליחים בכל משימה שהם נוטלים על עצמם (בניגוד לכמעט כל המושבות האחרות ברחבי הכוכב שאינן "ציוניות"), הם-הם הדוגמה האולטימטיבית לאיך אמורים בני האדם לנהל חיי שותפות, יצרנות ועשייה... טוב, אסור לשכוח שהספר נכתב ב-1964... מבחינה זו, באמת מדע בדיוני...:) ואל תתנו לבית ההוצאה לאור המצחיקול הזה, "אודיסאה", להרוס לכם את הכיף : זה לא רק שהחברה' האלה מדפיסים "מהדורה" של שלושה וחצי עותקים ואח"כ נעלמים לעשור או שניים, זה בעיקר ההתייחסות המשפילה שלהם לקוראים, כאילו כולנו נעשה כבר את ההשלמות והתיקונים לבד בבית, יען כי ה"עורך" וה"מגיש לדפוס" החליטו כנראה לקיים לנו בחינה בראייה חזותית ללא ידיעתנו... בשגיאת הגהה ה-105 (סביבות עמוד 200) הפסקתי לספור... יש גבול.”

“היופי שביצירת עולם עתידי הוא בהיותו נטוע במקום ובזמן שיצא ממנו. זה מובן מאליו, אני יודעת, ובכל זאת המידה בה יצירה כזו מדגישה את המציאות הנוכחית, את הזמן בו נכתבה, יכולה ליצור עולם עתידני שהוא למעשה מסמך הסטורי אותנטי לא פחות, לפעמים אפילו יותר, מכל רומן "רגיל" שנכתב באותו הזמן. בחירת האלמנטים מתוך המציאות וההוצאה שלהם מההקשר המקומי והארצי, מעמידות אותם על הבמה ומכוונות אליהם את הזרקורים. "כשל זמן" נכתב בתחילת שנות השישים והוא מתרחש בשנת 1994, העתידית. ומה היה לנו בתחילת שנות השישים? המהפכה המינית עוד לא ממש כאן, רק מתקרבת, מחאות השחורים, תרבות הצריכה והשפע שולטת בארצות הברית של אמריקה ויש גם ישראל אחת, רעננה, סמי סוציאליסטית, מתנהלת בכוחניות מבוקרת יחסית. כל אלה שועתקו למאדים, לחברה הבנויה מושבות מושבות על פי השיוך הלאומי של חבריה כפי שהיה על פני כדור הארץ, כשגם לכהי העור יש ייצוג בדמות ילידי המאדים. בסך הכל אלה הנושאים. כרישי נדל"ן אימתניים, אנשים קטנים עם כסף גדול, שמנצלים, פרט לאנשים, גם אירגונים גדולים מלאי כוונות טובות אך נעדרי פרקטיקה ההולמת אותן, מגפות מאיימות, התבדלות לאומית, כל מה שאנחנו מכירים, רק שזה קורה במקום כאילו אחר. אפשר היה פשוט לשים את זה באפריקה. אולי הוא, דיק, אפילו התכוון שיחשבו על אפריקה אלה שקוראים את זה, על מסורת עתיקה ועל חיים פשוטים מהבחינה החומרית, חיים שיש בהם הרבה חזרות. כי, בין היתר, הוא תוהה ביחס ליכולת לשנות דברים גם כשיש לך הזדמנות שניה או שלישית. את אותה ההזדמנות שהוא מספק לחברה, אפשרות להבנות מחדש במקום אחר, הוא מספק גם לגיבורים שלו ונראה שהוא לא כל כך מאמין ביכולת שלנו להשתמש בה. הסגנון פשוט, פשוט מידי, וישיר, הסיפור עתיר התרחשויות, כך שהספר קריא וכן, למרות פשטנות רעיונית הוא מעניין לפרקים, אם כי, לפרקים, הוא גם משעמם.”