ביקורת ספרותית על סערת רגשות מאת סטפן (שטפן) צווייג
ספר מעולה

---

יש איזה קטע כזה, שאם יש סופר מוכר עם סגנון מובהק, ונניח שגם סגנון משהו גרנדיוזי מרשים, והאדם שלפניכם בדיוק קרא את הספר החדש של אותו הסופר והוא רק בא לספר לכם עליו, והוא מתחיל לספר אבל לאט לאט הוא מרגיש שאותם הדברים שהוא מוציא בטובת הספר, הוא הוציא גם בספר שלפניו, וגם בספר שלפני - פניו, אז הוא מרגיש שהוא חייב להסתייג ולהגיד שהוא יודע שכל הספרים של אותו סופר מוצלחים ובלה בלה אבל הספר הזה? מה שהוא מחזיק? משהו בו אחר לגמרי.

אז הקטע הזה גם קורה קצת בגב הספר: "לכאורה, הספר שבידכם הוא ספר ״צווייגי״ טיפוסי והקריאה בו דומה לשיבה הביתה, אל עולמו של צוויג. לפנינו רומן חניכה פסיכולוגי ומופתי העוסק במורכבותן של מערכות יחסים: דמות אחת מביטה עמוק אל תוך נפשה, ובכך מספקת לקורא הצצה אל דרכם של מנגנוני הנפש המשותפים לכולנו. אך למרות האלמנטים הקבועים, דבר מה מסוים מבדיל אותו מן השאר…"

אין לי מה לומר, אני נופל בזה הרבה, לפעמים אני מגיע לתקרת ההסבר על ספר מסוים, אז יוצא לי איזה משהו כזה כאמור לעיל, אבל לרוב בגלל שאני אוהב לתפוס את התוכן כחוויה שלמה, וככזאת, היא בעיקר שלי. אתה רוצה גם? תקרא בעצמך.

משהתייחסתי לזה, אני חייב לומר שמדובר באמת בספר צווייגי טיפוסי, נהדר נהדר.
הספר כבר תורגם בעבר (ואני עדיין סקרן לראות איך) אבל לא יודע כמה זה משנה, כי הראל קין מתרגם מדהים. התיאורים הצוויגיים שמתארים התחבטויות נפשיות מתוארים בצורה טובה ביותר, סוחפת ולירית, ואין בה שום פגם שהייתי אולי חושב שיהיה בתרגום כזה.

הספר מתאר רשימות של פרופסור, שהכינו לו מין ביוגרפיה שגרמה לו לחשוב על העבר שלו, או על אדם ספציפי שהביא אותו להיות מה שהוא היום. הוא מתחיל לתאר את עצמו כנער, ואת המשיכה שלו לאיזה פרופסור, משיכה קיצונית שלא נותנת מנוח, משיכה שמושכת ומרפה כל הזמן, עד לסוף הכמוס.

התיאורים שלו על המשיכות הקיצוניות האלה (שמובהקים גם בספרים אחרים) שאני כלכך אוהב שמתארים איזו פניה רגשית שאני מזדהה איתה מאוד, התענגתי בהיסחפות אחרי הסיפור, למרות הגנריות הכביכול צוויגית שלו, וקיבלתי את מה שרציתי.

אז כן, אלמנטים קבועים וכל זה, לא הייתי אומר שמשהו בספר הזה "אחר לגמרי" כי כל ספר שהוא לא זהה לקודם אפילו היה עם אותם אלמנטים, הוא אחר לגמרי. יש בו עלילה שונה, דמויות שונות, ואפילו אם התשוקה הקיצונית זהה, מדובר בספר אחר לגמרי.
לסיכומו של דבר, אם אתם אוהבים את צווייג, ואתם אוהבים אותו, פשוט תקראו עוד ממה שהוא נותן, למה צריך תירוצים?

ורגע לפני שאני סוגר, לתשע נשמות יש בד"כ ספרים מאוד יפים וקומפקטיים, מה קרה לזה? מה זאת הכריכה הזאת? מה זה הגודל המוזר הזה? דווקא בספרים הקומקפטיים אהבתי את הסגנון העיצובי ואת הגודל, זה לא לגריעותא לגמרי, אבל סתם איכזב אותי קצת.

» ביקורות נוספות של oziko
» ביקורות נוספות על סערת רגשות