לקראת הנסיעה ללונדון הרבה אנשים הזהירו אותי מה לעשות ומה לא לעשות. לא לדבר בעברית בקול, לא בהכרח להגיד שאנחנו מישראל, אולי עדיף להזדהות בתור מלטזים, לא ללכת עם שרשרת מגן דוד או עם תיק שיש עליו כיתובים בעברית. הגדיל לעשות מישהו ששלח לי מפת "האיזורים הבטוחים" של לונדון ועליה צורת ירח צרה לאורך המרכז מהצפון לדרום, כל מה שמזרחה או מערבה משם נחשב כבר לא בטוח ליהודים, ולפעמים גם לא ללבנים. אה, ולא להגיע בשבת בצהרים לחלק שבין הביג בן לכיכר טראפלגר, בקטנה. ואכן עם הגיעי לשדה התעופה קיבל את פני נהג אובר ושמו מוחמד. סתם, הוא לא היה עוין, אלא בחור חמוד מבנגלדש שבעיקר התעניין ביוקר המחייה בתל אביב והאם כדאי לבוא לבקר שם.
צחוק צחוק, אבל לא צחוק. לונדון מתאסלמת, יחד עם חלקים גדולים מאנגלייה. הספר הזה נכתב הרבה לפני המלחמה ובכל זאת הוא מתאר את התהליכים הרבים שהובילו להפגנות האנטי ישראליות והפרו-פלסטיניות בשנתיים האחרונות. הפגנות שלא הסתיימו עם ההכרזה על סיום המלחמה. שאול צדקא מתחיל בסיפור משנת 2003, עובר לפיגועים ברכבת התחתית בלונדון וממשיך לתאר עוד ועוד תופעות של קיצוניות איסלאמית וטיפוח ג'יהאד בבריטניה, כולל תופעות כמו חטיפה וסחר בנערות לצורכי זנות.
הניתוח של צדקא מראה עד כמה בריטניה אחראית לקיני הטרור שהתפתחו בה. החל מהמדיניות של קליטת מהגרים ומתן מקלט מדיני, דרך כללי מדינת רווחה שמאפשרים לאותם מהגרים להתפרנס על שלל קיצבאות ולהקצות את זמנם לג'יהאד בעוד המדינה מספקת להם דיור ואמצעי פרנסה, וכלה בחוסר הנכונות לגרש נאשמים שכבר פעלו באלימות והורשעו במשפט, בטענה שבארצות המוצא שלהם הם עשויים לעבור עינויים. איך מדינה מערבית ליברלית יכולה להתגונן בפני כוחות כאלה? אני מניחה שנגלה בעתיד, אבל לברטניה זה כנראה שיהיה מאוחר מדי, כמו גם למדינות אחרות באירופה.
הספר עדיין אקטואלי למרות הזמן שעבר. ה"טיילת" בכותרת, אגב, היא טיילת תל אביב והכותרת מתייחסת לפיגוע שהיא בשנת 2003 במייקס פלייס ובוצע בידי אזרחים בריטיים שגם השאירו את הדרכונים שלהם בסמוך למקום האירוע כאילו כדי להכריז קבל עולם מאיפה באו וכמה רחוק נסעו כדי להרוג ישראלים.

















