וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֵאמֹר: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה', וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן."
ספר במדבר פרק כ"ז (בספר מופיע הקטע הנ"ל בעמוד 70)
קוסמת המילים הצליחה שוב לשדוד ממאגר לילותיי שני לילות רצופים!
יופי של ספר פמיניסטי ועוצמתי, שכל אישה צריכה לקרוא ולא רק...
הספר הנוכחי מצטרף לסדרת ספרים שפרופ' חוה עציוני-הלוי כתבה ופרסמה, וככל הזכור לי את רובם קראתי. כל ספריה מתייחסים לתקופות שונות כגון: השופטים, מלכות שלמה והאבות. הפעם הספר מגולל את השנה ה-39 וה-40 - שלהי יציאת בני-ישראל ממצרים.
השנה הארבעים שבה בני-ישראל יצאו ממצרים, הינה גם שנת הפרידה ממשה רבנו, הכוללת את העברת השרביט ליהושע בן-נון, לרבות התמונה הכואבת בה משה מטפס להר-נבו, ומעל פסגתו צופה על ארץ-ישראל.
פרשת חמש הבנות של צלפחד פחות מוכרת, ומאידך גיסא, מושכת את הדעת. מעניין כיצד הצליחו במצח נחושה חמש הבנות: מחלה, נועה, חוגלה, מילכה ותרצה לתבוע ממשה נחלה לעצמן.
על פי המקרא בנות צלפחד פנו למשה ואחרון זה נועץ באלוהים. אלוהים אישר את ירושת הבנות, ובאותה קביעה רקם גם את הלכות הירושה, של אלו אשר מתו ללא בנים. מהלך זה נחשב ללא עוררין לתקדים בעידן ההוא.
בשלב מאוחר נוספה סוגיה נוספת מצד בני המשפחה של שבט מנשה. כיוון שהזהות השבטית נקבעה על ידי שיוכו של האב, נשאלה שאלה: מה יהיה והיה והבנות תינשאנה לגברים משבט אחר? שכן ייוצר מצב בעתיד שנחלתן תעבור לילדיהן, שלאו דווקא יהיו מאותו שבט, ובכך תיגרע הנחלה מהשבט. סוגיה זו הוסדרה והוסכם שהבנות יינשאו לאנשים משבט מנשה, ואכן בנות צלפחד נישאו לבני דודם.
לאחר חלוקת הארץ, תקנה זו התבטלה והותר לבנות להינשא לכל גבר שיחפצו. מקריאה שלי במקורות אחרים, מצאתי שביטול התקנה פורסם בט"ו באב, ומכאן הסיבה לשמחה המיוחדת ביום הזה.
על התעוזה הזו אי אפשר שלא להעריץ את בנות צלפחד, שלא הסכימו להתפשר וניגשו למשה מול כל בני ישראל בתקופה פרטיכאלית. בימינו אלה אנחנו קוראים לכך "חוצפה", ובוודאי שכל כלי התקשורת היו מפטפטים על כך מספר ימים.
לא לחינם הספר נקרא "כחוט השני". והביטוי מוזכר בעלילה בכמה סצנות, ואחת מהן וידועה כשרחב סימנה את ביתה בחוט שני, כדי שביתה יזוהה על ידי בני ישראל בכיבוש יריחו לפני שעברו את הירדן.
פרופ' חוה עציוני-הלוי מצליחה לאורך כל עמודי הספר, להפיח חיים בנשים המקראיות, ומעשירה את החללים הריקים מתוכן שהסופר המקראי הותיר. בדיוק כמו קונדיטור שמצפה את העוגה שנסדקה בחלקה העליון...תחשבו על כך...
הנשים כאן מצוירות שונה, הן לא רק עקרות בית ובעלות מפעל לייצור ילדים. ההיפך, בנות צלפחד הן חכמות, נאורות, עוצמתיות ולא אומרות נואש, ובוודאי שלא מוותרות על זכותן וכבודן.
באחד הקטעים ליבי נכמר בקרבי, כאשר תרצה שיתפה את חניאל בעולם הרגשות שלה: "אבי לא רצה בי, כי אינני בן. יאיר לא רצה בי, כי אינני נועה. אני נכספת לגבר שכן ירצה בי כי אני תרצה. לא בעלת תושייה ואימהית כמו מחלה, לא יפה ומשכילה כמו נועה, לא חדת עין כמו מילכה ולא רואה למרחוק כמו חוגלה, אלא אני עצמי." עמוד 235. חברים, זה לא מובן מאליו לחשוף כך את הקרביים מול גבר אז!
בשונה מהמקור, הסיפור המקראי כתוב ברוב המקרים מנקודת מבט גברית. לעומת זאת, כאן נשמע הקול הנשי שאינו סופק כפיים על מר גורלו. איפכא מסתברא, הבנות סוללות דרך משלהן להכניע את הגורל, ועל כך מגיע להן שאפו ענק!
"כחוט השני" עוסק במגוון רגשות, מאבקים, מזימות, סודות אפלים, עוז רוח, נחישות, תשוקה, בגידות ובעיקר אי השלמה עם הגורל, וקרב מתמיד בין הרגשות מול המוסכמות החברתיות.
עונג צרוף לקרוא את הדיאלוגים המושחזים של הבנות, בינן לבין עצמן ועם הסובבים אותן.
גם פה תמצאו מפגשים בעלי אופי ארוטי, אך הם כתובים בעידון רב ובנגיעות תבלין עדינים. מקסים!
יופי של ספר דרמטי, פמיניסטי ומפותל הכולל מרדנות וקרב מתמיד בין "שפת הראש לשפת הלב".
כ"חוט השני", מגולל בכתיבה ייחודית ומקראית מוטיב מוסף של חמצן לעולם התנ"ך הנלמד בבתי הספר.
אני אהבתי את ההידוק סביב הדמויות, ולכן לדעתי אפשר בנקל להזדהות איתן.
ראויה לציון החלוקה הנהדרת לפרקים, והמעבר הגמיש והחלקלק בין האירועים. זה בדיוק כמו שאני אוהבת!
מובטחת לכם הנאה צרופה וצלילה עמוקה. לא תרגישו איך העמודים יעברו מצד לצד.
אי אפשר לסיים מבלי להזכיר כאן את גולדה מאיר ז"ל: כששאלו את גולדה "האם נשים טובות מגברים?" גולדה ענתה: "איני יכולה לומר, אבל אני יכולה לומר שהן ודאי לא נחותות מהן".
מומלץ לא רק בחום ב-ר-ו-ת-ח-י-ן!
Excellent
מה אני אגיד לכם? לדעתי יצירת אומנות מושלמת!
לי יניני
נ"ב: נותרתי מלאה כרימון ומסוקרנת באיזו אישה, או נשים יעסוק הספר הבא... אני מבטיחה להמתין בסבלנות.