ביקורת ספרותית על פרזיט מאת בועז יזרעאלי
ספר מעולה

---

מוטי, רווק בן 48, שמעולם לא יצר מערכת קשרים משמעותית עם בן או בת זוג, נזרק ממשרה חלקית בתחום הפרסום, לאחר שסירב להשתתף במבצע פרסום. מפאת דוחק כספי וסירוב אימו לסייע לו באופן משמעותי, הוא נאלץ לפנות את הדירה השכורה במרכז הארץ ופונה לעמוס, חבר מזמן הלימודים באוניברסיטה, ומבקש לעבור ולהתגורר אצלו במצפה בגליל. החבר נענה ומסכים שמוטי יבוא להתגורר ביחידת הדיור ל"שבועיים-שלושה", שמתארכים ומתארכים.....

מוטי מתנחל ביחידת דיור, שיועדה להיות צימר, מוזמן מידי פעם, על ידי עמוס ורעייתו שרון, לארוחת-ערב שבת, ובדרך זו נחשף להווי החיים בישוב קהילתי אפוף רוחניות מהולה בפלירטוט קליל עם המסורת: "אולי לא יהיה זה מפליא להיווכח שבסלון ביתם של בני הזוג לא היו ספרים, למעט קומץ רומנים נטולי ערך שכבר שנים לא הוזזו ממקומם, וכמה ספרי דת, ביניהם מעשיות חסידיות. ההזנחה ועוני מדפי הספרים שלהם העידו אולי שאנשי הישוב ויתרו על הניסיון להיות בני תרבות. לכן נאלצו להיות חברותיים: העדרו של האחד כפה את פיתוחו של השני. זה היה נוח, זה היה קהילתי...".

השהות המתארכת שלו ומנהגו להטיח את האמת שלו בפרצופם של המארחים והאורחים האחרים משמשים את יזרעאלי כאמצעי לבחון את גבולות הסבלנות והסובלנות של אנשים הגרים ב"מצפה גזם", אלה המדברים גבוהה גבוהה על "הכלה" וכיוצא באלה.

מוטי, "גיבור" הספר הזה, הוא דמות דוחה בכל היבט. דמותו מאתגרת את הערכים הבסיסיים שהמערכות החברתיות שדאגו לתהליך הסוציאליזציה שלנו הקנו לנו במהלך השנים. המסלול המקובל "צבא, לימודים, עבודה מסודרת והקמת משפחה", מהווה אקסיומה שעליה בנויה החברה. זו מאותגרת על ידי מוטי, שעיסוקו היחיד הוא התמכרות למחשבותיו: "...חייו היו קלים מדי, מההתחלה. שום כח רצון לא נבנה בו, שכן מעולם לא התמודד עם שום דבר רציני. שיאי החיים פסחו עליו: לא לבטי קריירה תובענית, לא יחסים סוערים מרובי תהפוכות, נפילות ונסיקות, לא חישול בעוני תובעני ולא בעושר מעיק, אפילו לא דרמת אבהות הזמינה כמעט לכל גבר. אין להכחיש, נוחים למדי וריקים היו חייו. וכעת, בגילו המתקדם, ברור שדבר לא ישתנה; רק עוד רפיון מחכה לו, עוד חידלון. אפילו להתנחם בידיעה שאולי היה מגיע להישגים כלשהם אילו היה נחוש דיו להגשים את נטיות ליבו הוא לא יכול, שכן מעולם לא ידע לגבש נטיות ורצונות ברורים; עד כדי כך הוא חסר תוחלת".

ואכן, גם כשמשמים, המגולמים על ידי הדוד יקי, סדיסט המתעלל בדייריו, הוא זוכה בדירה בגבעתיים במתנה, הוא נאחז יאוש: "...הוא התקשה להרדם בגלל המחשבות המעיקות על החלטות שייאלץ להחליט ומעשים שיצטרך לעשות. מתוך המצוקה הציפו אותו געגועים ממשיים, גם אם מופרכים, אל ...אותה תקופה נכספת שהסתיימה עם שיחת הטלפון עם דוד יקי. כה חופשי ומשוחרר מדאגות היה אז; לו רק היה יכול לחזור לשם היה בלי ספק יודע להעריך את השלווה שאבדה לו; לא היה אדם מאושר ממנו לפני שהפילו עליו את כאב הראש הזה (דירת 2 חדרים במתנה)".

מוטי הזכיר לי את אבלומוב של איוון גונצ'רוב בהתאמת זמן ומקום: רוסיה הפרובינציאלית במאה ה-19 מול ישראל ההיפר-אקטיבית של המאה ה-21 שבה אף בטלן מושלם נאלץ לפעול. שתי הדמויות - אבלומוב ומוטי – שרויות בעולם הבטלה ובשיוט בים מחשבות חסרות תועלת ותוחלת ורק מבקשים שיניחום לנפשם. בשני המקרים, אמנם בנסיבות שונות, מתגייס חבר כדי להוציא אותם ממה שנתפס כעולם של בטלה מנוונת.

התרשמתי שמוטי, אמנם בלי ש"הוסמך" לכך, משמש גם כמעין "ליצן החצר": באירועים החברתיים אליהם הוא מוזמן. הוא חושף באמצעות התנהגותו שלוחת הרסן את הצביעות והצדקנות של החברה המקיפה אותו: זו המדברת על רוחניות קהילתיות והכלה. באותן ארוחות ערב שבת משתתפים כל מיני טיפוסים ביניהם "טייס אף 16" שגילה את אלוהים ומאוחר יותר נוטש אותו מטפלים מסוגים שונים ועוד.

הדמות של מוטי, התנהלותו ותפיסות העולם שלו מעלות תהיות לגבי האתוסים המקובלים בחברה הישראלית, כמו בחברות רבות אחרות. אחרי שעברו עשרות שנים להפנים שלא כל אחד מתאים לשירות צבאי, ושחרור על רקע אי כשרות נפשית אינה אות קלון אלא אבחנה רפואית ראויה, אולי הגיע הזמן להפנים שגם לא כל אדם בנוי להשתלבות במעגל העבודה ואם קשה לקבל זאת מבחינה מוסרית, ניתן אולי לקבל זאת באמצעות ניתוח כלכלי קר. כלכלה בריאה נחשבת לא ככזו שאין בה אבטלה, אלא שרמת האבטלה נמוכה מאד. עובדים מסוגו של מוטי היו מסווגים מן הסתם ככאלה שהתפוקה השולית שלהם; הערך המוסף שהם מביאים, הוא שלילי, אז לטובת היחיד ולעגל הזהב המגולם במונח כלכלה בריאה, נראה כי עדיף לזכות אותם במענק אבטלה צנוע ולהמשיך הלאה.

ההתנהלות של מוטי הזכירו לי גיבור אחר: לוקה בן ה-15 בספר "אי ציות" של אלברטו מוראביה. גם לוקה, בהתנהלותו המרדנית, קורא תגר על הנורמות המקובלות בחברה ולמרות שבדומה למוטי, הוא אינו מאתגר את הסדר החברתי הקיים ומבקש לבנות במקומו סדר אחר, ומסתפק ב"אי ציות" לכללים ולערכים המקובלים בחברה, הגישה הזו מהווה מעין איום על החברה וגם שם יהיה מי שיתאמץ להשיבו "לדרך הישר".

אפשר שצריך לחפש את התשובה במקום אחר. מוטי מתנער ממחשבותיו הנוגות לגבי חייו במצפה גזם ומסכם: "זה גן עדן לחש לעצמו וחזר בקול רם, גן עדן". זה החזיר אותי באחת לסיפור גירוש אדם וחווה מגן עדן: "וּלְאָדָם אָמַר כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ׃ קוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה׃ בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב׃" (בראשית כ''ג יז-י''ט). אפשר שכל חטאו של מוטי מתבטא בכמיהה לחזור אל אותו מקום קסום וחיים שלווים ממנו גורשו אבות-אבותיו....והנה מצא אותו במצפה גזם!

השורה התחתונה: יזרעאלי בנה עולם ריאליסטי, מאוכלס בדמויות אמינות ומעניינות ובראשן דמותו של מוטי. מההומור פחות נהניתי, אבל המחשבות שהספר עוררו אצלי היו בבחינת פיצוי נפלא.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על פרזיט