ביקורת ספרותית על החיים ואלה שאינם מאת אלן פלדמן
ספר בסדר

---

מילי(24) מגיעה לברלין ב-1945 בימים של תום המלחמה.
העיר שקעה בדממה, השקט עכר את השלווה לא פחות מהחורבן הפיזי. ברלין נמחקה.
מילי ואחיה הצעיר דיוויד שנמלטו בעור שיניהם בשנת 1938, חזרו הפעם כאמריקאים בתפקיד.
למילי אין רגש או אמפתיה לילדה גרמנייה כלשהי,
מבחינתה יש מועמדות טובות יותר מילדות גרמניות שעדיין מחבקות דובי.

במנוסתם, מילי ודיוויד השאירו מאחור אבא אימא ואת שרה אחותם הקטנה.
והמטרה העילאית היא לגלות מה עלה בגורלם, בנוסף לתפקידם הרשמי
לחשוף כמה שיותר פושעי מלחמה.
עצם היותם יהודים אינו מקל עליהם. הם מתמודדים עם זעם, עצב, כעס ואובדן.
כשהנאצים עלו לשלטון הם הוסיפו את השם 'שרה' לכל ילדה יהודייה,
ואת השם 'ישראל' לכל ילד יהודי. כך הם סימנו אותם.

ברלין של אחרי המלחמה נודעה לשמצה כבירת הפשע העולמית -
מערב פרוע שחיילים שיכורים מתקוטטים בו, גנבים, רוצחים ואנסים אורבים זה לזה,
ו"אנשי זאב" כפי שכונו הנאצים הבלתי נלאים, שזממו להשיב עטרה ליושנה.
בתוך כל הסבך הפיזי והרגשי הזה, מנסים מילי ודיוויד למצוא את דרכם
ואת השורשים שגרמניה הנאצית השמידה בשיטתיות.

עלילת הספר היא חזקה, אבל משהו בכתיבה לא סחף אותי, והרגשתי שאני כל הזמן נעצרת.
ושוב מנסה להמשיך, עד שהחלטתי בעמ' 169 להפסיק.

» ביקורות נוספות של michalus
» ביקורות נוספות על החיים ואלה שאינם