ביקורת ספרותית על החיים ואלה שאינם מאת אלן פלדמן
ספר טוב

---

#
ספרות שואה/ מלחמת העולם השניה של ימינו, מאוסה בעיני. סופרות מסויימות (מה לעשות. כל הספרים מהז'אנר בהם נתקלתי נכתבו על ידי סופרות) מחליטות לכתוב סיפור רומנטי נוגע ללב ולהוסיף עוד ועוד תיאורי שואה קשים ונוגעים ללב הישר ממוחן הקודח. נראה כאילו אותן סופרות סבורות שהשואה לא היתה מספיק מחרידה במציאות. וחיים הרוסים של אנשים לא היו מספיק נוגעים ללב בלי לקשט אותם בעוד ועוד קישוטים מומצאים. לפעמים, כאילו להוסיף חטא על פשע כתוב על ספרן "בהשראת סיפור אמיתי". ברור שהיססתי כשמצאתי את הספר הזה, שנמצא ברשימה שלי מאז הביקורת של עומר ציוני, בספרייה של הבניין שלי...

ובכן – עומר ציוני כתב "ספר מצויין" ואני מסכימה איתו. למרות כריכה שנראית כמו הספרים המאוסים שהזכרתי, ועוד כמה הסתייגויות קטנות, הספר הזה אינו חלק מהטרנד המאוס. הגיבורה היא צעירה שהצליחה להימלט יחד עם אחיה הצעיר מגרמניה לארצות הברית לפני המלחמה. הסיפור מתרחש לאחר המלחמה בברלין ההרוסה. מילי הצעירה מתנדבת לעזור לכוחות האמריקאים הכובשים. שפת אמה וחייה בגרמניה עד גיל נעורים, מכשירים אותה לעזור לאמריקאים ("התמימים"? כנראה. אבל אלה שהצליחו להקים את גרמניה ההרוסה לחיים חדשים, תרתי משמע) במשימתם. אבל מילי וכך גם צעירים נוספים בסטטוס דומה, רוחשים שנאה ונקמה לגרמנים שהרסו את חייהם ורצחו את משפחותיהם. ובנוסף הם סובלים מרגשי אשמה של אלה שניצלו ונטשו את משפחותיהם לגורלם האיום. ורגשי אשמה עם רגשי נקם הם שילוב די קטלני.

הספר מעלה סיפור שמעט ספרים עוסקים בו באופן ישיר. מה קורה לניצולים ביום שאחרי? איך הם יתמודדו עם העובדה, שבמעמקי נפשם הם מרגישים שבגדו באהוביהם, למרות שרציונלית לא יכלו לעשות דבר לטובתם? איך מרגישים אותם ניצולים שחיו חיים טובים במדינה חופשית (לכאורה) כשהם מעומתים עם החיים שבאותו זמן חיו – באופן זמני – קרוביהם במחנות ההשמדה? האם פוסט טראומה חל רק על אלה שנלחמו בשדה הקרב? (השאלה האחרונה היא רטורית. התשובה עליה, ידוע לכולם, היא לא)

נושא נוסף שמקבל מקום של כבוד בספר הוא אנטישמיות. לא האנטישמיות הרצחנית כמו בגרמניה, אלא אנטישמיות אגבית, של אנשים שאינם בדיוק שונאים יהודים, אבל גם לא יכולים לדמיין לעצמם חיים במחיצתם. אמריקאים פרובינציאלים אינם שונאים יהודים, אבל לא עולה בדעתם שבתם תינשא ליהודי, ושלבנם יהיה חבר יהודי. הנושא הזה מרחף מעל הסיפור והופך אותו, למרבה האירונייה, למציאותי.

הסופרת כנראה אמריקאית יהודיה (לפי שמה ולפי הנושאים שבחרה לכתוב עליהם). היא כתבה ספר נוטף אמינות, לרוב בלי לגלוש לקיטש, בו היא מאפשרת לסיפור לספר את עצמו ואינה מפרשת לקורא את מה שהיא רוצה להגיד, שזה ממש לא טריוויאלי. רוב הזמן הגיעו לספר 5 כוכבים, עד לפרק האחרון. לא יודעת מה יש לסופרים עם צורך לספר מהר מהר מה קרה אחר כך, אבל הפרק הזה, המיותר בעיני, שהוסיף גם קצת פמיניזם לסיפור המוצלח, הוריד את הציון ל-4 כוכבים. תודה מקרב לב לעומר ציוני שהמליץ וליקום שזימן לי את הספר הזה, ממש קרוב לבית.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על החיים ואלה שאינם