יוכבד בת-מרים (1901-1979), מהמשוררות הארץ-ישראליות הראשונות, בת דורן הנשכחת של רחל המשוררת ואסתר ראב.
מרכז הספר הוא פרסומם הראשון של 24 מכתבים של בת-מרים שנכתבו לאהובה הסופר חיים הזז. הזז היה אבי בנה של בת-מרים שנהרג במלחמת העצמאות. בת-מרים והזז מעולם לא נישאו. למעשה התרשמותי היא כי אהבתה העזה של בת-מרים להזז כפי שמשתקף במכתביה הייתה די חד-צדדית. לרוב הוא לא השיב למכתביה מסיבות שונות, אך גם לא יצר אפשרויות מפגש ביניהם. בת-מרים חייתה בשנות העשרים שלה ברוסיה בעוד הזז חי באיסטנבול ומאוחר יותר בפאריז. במשך כעשר שנים המשיכה בת-מרים לשלוח מכתבים להזז, כנראה לא הצליחה לחכות כל כך הרבה זמן או שהתייאשה וקיימה רומן עם אדם אחר ממנו נולדה ילדתה הבכורה. כשלבסוף נפגשה עם הזז לקראת סוף שנות העשרים של המאה הקודמת הגיעה לפאריז עם ילדתה הקטנה מרוסייה. הם חיו מספר שנים שם ולאחר מכן עלו לישראל, כאן דרכיהם נפרדו והקשר בניהם רק הלך והתקרר עם השנים.
בנוסף ל24 מכתביה הרגשיים מאוד של בת-מרים להזז צרפו העורכות לספר את מחזור השירים הראשון שכתבה בת-מרים (בהיותה בת 18-19). לאחר שקוראים את המכתבים קל מאוד להבין את מחזור השירים הזה, הוא כולו שירי ערגה וגעגוע לאהבה שלא נתממשה, אהבתה לחיים הזז.
הספר מסתיים עם ראיון שהעניקה בתה של בת-מרים ששמה מרייסה בת-מרים כצנלסון לרות קרטון-בלום.
מאוד נהנתי מהספר הזה, לדעתי הוא בנוי הכי נכון שאפשר לבנות ספר שירה: מבוא קצר, מכתבים שנותנים הקשר לזמן ולהלך הרוח של המשורר בזמן כתיבת שירתו, מחזור השירים, סיכום או ראיון עם בן משפחה שמוסיף נופך להכרות עם המשורר/ת ושירתו/ה.













![תקוות גדולות [מהדורת 1991]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1006529.jpg)



