ספר מעולה

הביקורת נכתבה ביום שלישי, 29 ביולי, 2025
ע"י שין שין
ע"י שין שין
אז אתחיל מהקנקן. הכריכה של הספר יפה ואטרקטיבית מאוד בעיניי, מושכת את העין ומזמינה להתקרב. אבל הכותרת עצמה, לדעתי, לא ממש מצליחה לעורר עניין או ליצור הזדהות, היא קצת כבדה ואניגמטית מדי, ורחוקה מהנימה הנגישה והחווייתית שהספר מציע בפנים.
אני תמיד אוהבת לקרוא ספרי עיון נגישים וקריאים, כי ז'אנר זה, לדעתי, פשוט נהדר יש כל כך הרבה עבודות דוקטורט נפלאות שנעלמות בנבכי האקדמיה, וזה ממש חבל. חבל שאנחנו לא נהנים מהן יותר, ובמקרה הזה ד"ר טהרלב בן-שחר מביאה לנו בדיוק את ההזדמנות הזו.
אהבתי שהספר מחולק לפרקים, שכל אחד מהם עוסק בנושא אחר שקשור לנשים, לתזונה ולהיסטוריה הישראלית-ציונית. החלוקה הזו עושה עבודה נהדרת ומקלה מאוד על הקריאה, במיוחד כשמדובר בנושא כזה טעון וכבד, שיכול בקלות להפוך למורכב מדי או שוחק. כך ניתן לעשות הפסקה בין פרק לפרק. אני למשל נוהגת לקרוא ספר פרוזה במקביל לספר עיון וחלוקה כזו מקלה על המעברים.
מה שיותר מהכל לקח לי כמה רגעים להעריך זה עד כמה הנושאים עצמם מרתקים ומאירים עיניים. בעיקר התרשמתי מהמחדשים למשל, למדתי רבות על תזונאיות, מדעניות וחוקרות מראשית הציונות, כמו חנה מייזל, ברומברג-בבלי ועוד רבות, שהשפיעו תרומה משמעותית לחקלאות, לתזונה ולנשים עוד לפני קום המדינה. התרומה שלהן לעיצוב החברה והתרבות שלנו כמעט נשכחה, והספר מביא אותן במלוא עוצמתן.
עוד משהו שהפתיע אותי הוא כמה מיתוסים הופרכו – למשל, התפוזים, שנחשבים כמעט לאחד הסמלים הלאומיים, לא היו פרי ישראלי טיפוסי מלכתחילה. הם נחשבו בתחילה כ"ערביים" (רחמנא ליצלן), ולאחר מכן כמותרות בורגניים (הצילו!) ורק כשאומצו וגודלו על ידי הקיבוצים, הם הפכו לסמל הישראליות ונכנסו לתפריטים, מתכונים וספרי בישול. זה משקף עד כמה ההיסטוריה התרבותית שלנו מורכבת ומלאת שכבות והפתעות.
וגם הסלט הישראלי, שאנו כל כך מזוהים איתו, הוא למעשה יצור מלאכותי, פיתוח של חנה מייזל ואחרות, שדחפו להעסקת נשים בחקלאות דרך גידול ירקות. הירקות עצמם, למרות החשיבות הבריאותית שלהם, לא היו תמיד פופולריים והם נתפסו כמזון לבהמות. אבל באמצעות חינוך, שכנוע ואולי אפילו אינדוקטרינציה, הסלט הישראלי תפס את מקומו המרכזי בתרבות התזונתית שלנו.
למדתי הרבה גם על משטר הצנע ועל הכפייה הקולקטיבית של התפריט והתזונה בשנים קשות אלו. מי יכול לדמיין היום מחסור כזה מחד, והתערבות בוטה וכוללת כל כך מצד המדינה מאידך. גם ה"שיימינג" למי שחטאו ולא עמדו בגזרות מעורר השתאות ואף אי נוחות. שלא לדבר על השוביניזם הנורא ומעורר החלחלה שבוקע מכול הטקסטים של התקופה.
בסופו של דבר, בתרווד כשפיה הוא לא רק ספר על תזונה או היסטוריה, אלא קריאה מעוררת מחשבה על האופן שבו נשים, מדע, חברה ותרבות נשזרים יחד ומשפיעים על חיינו, על ההרגלים שלנו ועל התודעה הקולקטיבית. אני מצטרפת להמלצות החמות של אריק מגבעתיים ורץ, ומודה גם לגיסתי, פרופ' אילנה סובל, שסיפרה לי עליו. (כי פירגון בין סופרות ירבה חוכמה)
20 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
שין שין
(לפני חודשיים)
תודה על הפירגון רץ.
כן, זו הכוונה של השם, אבל זה קצת מסתורי מדי לדעתי לשם של ספר, אפילו קשה לקריאה ללא ניקוד לחלק מן הקוראים.
|
|
רץ
(לפני חודשיים)
ספר נהדר, כמו הביקורת שלך - לספר על היסטוריה מזווית ממש לא שגרתית, לגבי השם -בתרווד כשפיה
, אני חושב שהכוונה לנשים שנדרשו לעשות נסים ולהפוך מוצרי מזון לא ראויים למאכל אדם - למזון- כמו אבקת ביצים, שהיה מוצר ידוע בתקופת הצנע.
|
|
שין שין
(לפני חודשיים)
תודה על התגובות ןההתייחסות.
נצחיה, זה רעיון גאוני לרשימה. מורי, אין לי מושג על איזה הומניד אתה מדבר.
|
|
Pulp_Fiction
(לפני חודשיים)
ואו, ממש מרתק
|
|
נצחיה
(לפני חודשיים)
נשמע מאוד מעניין
ויש לי רשימה כזאת של שמות ספרים מופרכים. לדעתי הסלט הפך להיות סימן סטטוס בקיבוץ, מי משקיע יותר בארוחת הבוקר של עצמו וקוצץ יותר דק את הירקות שקיבל |
|
מורי
(לפני חודשיים)
מעניין מתי יכתבו ספר על הזן ההומינידי גברים.
|
20 הקוראים שאהבו את הביקורת