אז אתחיל מהקנקן. הכריכה של הספר יפה ואטרקטיבית מאוד בעיניי, מושכת את העין ומזמינה להתקרב. אבל הכותרת עצמה, לדעתי, לא ממש מצליחה לעורר עניין או ליצור הזדהות, היא קצת כבדה ואניגמטית מדי, ורחוקה מהנימה הנגישה והחווייתית שהספר מציע בפנים.

אני תמיד אוהבת לקרוא ספרי עיון נגישים וקריאים, כי ז'אנר זה, לדעתי, פשוט נהדר יש כל כך הרבה עבודות דוקטורט נפלאות שנעלמות בנבכי האקדמיה, וזה ממש חבל. חבל שאנחנו לא

יודעת חקלאית פקחית...

אמא שלי ניסתה לשמח אותי לקראת פורים, והביאה לי תחפושת ישנה של טבח הכוללת מצנפת לבנה הנופלת על הפוני, וכף עץ גדולה. אבל אני רצתי להיות שוטר, או קאובוי (בוקר), עם צמד אקדחים מוכספים, כמו שרבים מחברי היו בפורים, מה שגרם לי מגיל צעיר מאוד לאבדי עניין במטבח ובבישולים.

מצד שני, בשיעור היסטוריה לפני שנים רבות, משהו הזכיר חוקר רצני שכתב על ההיסטוריה של תפוחי האדמה, לאופן שבו הם

חשיבותו של הספר בכך שהוא מציג מבט היסטורי אחר על ההיסטוריה הישראלית והציונית, המבט של הנשים המושכחות, על גורל הנשים בעליות השנייה, השלישית ומאז קום המדינה.

הספר עשיר בצורה בלתי רגילה במקורות מגוונים: מכתבים, יומנים, עיתונים, מסמכי ממשלה, ישיבות כנסת. על אף המבט הפמיניסטי "נשים, תזונה ומדע בהיסטוריה של ישראל" כותרת המשנה של הספר, אין הוא ספר לוחמני, אלא מציג עובדות, מתוך אמונה עמוקה שעובדה היא א