ביקורת ספרותית על שתי אחיות מאת דויד פואנקינוס
ספר בסדר

---

"היא הייתה מאושרת, ובמונחים של סיפור, האושר הוא שעמום המחץ" (עמ' 150).
המשפט הזה לא נאמר על הדמות הראשית בספר, אבל הוא מתאר את תפיסתו של המחבר - אין מה לכתוב על אנשים מאושרים. אנשים מאושרים הם משעממים. העניין מתחיל איפה שנגמר, או נסדק, האושר.

הסיפור מחולק לשלושה חלקים עיקריים. בחלק הראשון בן זוגה של מתילד בחמש השנים האחרונות עוזב אותה, כביכול בלי סיבה ובפתאומיות. הסיבה נגלית בהמשך, ואנחנו מבינים מדוע הפתאומיות שבעזיבה, שבטח הייתה קשה לכל אחד, קשה למתילד אפילו יותר. מתילד מתמוטטת בעקבות הפרידה, אבל נאחזת בדבר העיקרי הנוסף שיש לה בחייה - משרתה בתיכון שבה היא מצטיינת ומוערכת.

החלק השני של הספר חופף לראשון, ואנחנו ממשיכים לעקוב אחרי מסכת ההתבוססות של מתילד בצערה, בכאבה ובניסיונה להמשיך למרות הכאב. אך רגע אחד של איבוד שליטה מביא אותה לעשות מעשה קיצוני בבית הספר והיא מפוטרת.

לאחר הפיטורים מגיע החלק השלישי, בו מתילד עוזבת את דירתה (שבה חיה עם בן זוגה שעזב, כאמור) ועוברת לגור עם אחותה. אחותה של מתילד נשואה עם ילדה קטנה, ומתילד מרגישה שהיא מכבידה על הזוג הנשוי בביתם הקטן. אך לאט לאט הרגשתה משתנה ורגשות חדשים מתעוררים בה.

החלק השלישי נגמר בפתאומיות ובקיצוניות שמזכירים את תחילתו של הרומן, וגם אם אפשר בדיעבד למצוא רמזים לסוף העלילה עוד במהלכה, בעיני הם לא ממש משכנעים. להרגשתי, הסופר לא ממש ידע איך לסיים את הספר ואז הלך על פתרון מיידי וקיצוני.

הספר קריא מאוד, מחולק לפרקים קצרים שמזמינים את הקורא לקרוא עוד אחד ועוד אחד. מדי פעם מופיעים משפטים שנונים ואבחנות יפות.
בשורה התחתונה, אם כבר התחלתם את הספר ואתם לא סובלים מדי, אני ממליץ לסיים אותו כדי להגיע לסוף המפתיע שמכניס עניין מחודש בספר, ואז הוא נגמר (הספר, לא העניין).

» ביקורות נוספות של Cantona
» ביקורות נוספות על שתי אחיות