ביקורת ספרותית על חול טובעני מאת מלין פרסון ג'וליטו
ספר מעולה

---

לרגל העובדה שאני עובדת על ספר חדש עכשיו לנוער, סיפור יותר דרמטי ומורכב מהספרים הקודמים שלי, שעוסק בנערה שיש לה שני עולמות והיא אמורה לחבר ביניהם...

החלטתי לנתח את הספר חול טובעני, שגם בו יש נערה שמתמודדת עם הצורך להיות בשני עולמות שונים בקיצוניות. את חול טובעני קניתי לעצמי ליום הולדתי, וארצה לחקור אותו לפי כללי הספר "הצילו את החתול", ללמוד וללמד על כתיבת סיפור שיש לו פוטנציאל גם בפורמט חזותי יותר מספר.

למי שלא מכיר את שיטות העבודה התסריטאיות ואת הספר הצילו את החתול - מדובר בספר תסריטאות שהמלצתי עליו כאן בעבר, ונשען על הספר האגדי "סיפור" מאת רוברט מקי, המכונה גם התנ"ך של התסריטאים.
את הצילו את החתול של בליק סניידר אני מאוד אוהבת, כי העקרונות הם דומים לשיטת רוברט מקי אך בלי הילת האגדיות. בליק סניידר כמובן מדבר בסגנון יותר קליל מ"סיפור", ונעדר את הפאתוס המתבקש מתנ"ך של מישהו או משהו.

ולאחר ההקדמה המפורטת הנה מה שחשבתי על הפוטנציאל של חול טובעני כתסריט:

אחד הרעיונות הבולטים שחוזרים בעולם התסריטאות וגם בכל ספרי ההדרכה לתסריטאי המתחיל ובפרט אלה שציינתי לעיל - הוא עיקרון ה*קמאיות*.
הדמות, כמו אנשים רגילים, רוצה לשרוד. אז נצטרך שהסיפור שלנו יהיה קמאי.
הדמות תצטרך לקנות את הישרדותה הפיזית או הרוחנית ב"דם יזע ודמעות", אחרת זה לא מעניין.

בחול טובעני מדובר בנערת מסיבות מפונקת ויפה בת 18, שבעקבות אירוע אלימות בהיקף נרחב הופכת לחשודה עיקרית ברצח של כמה משותפיה לספסל הלימודים.
אז קמאיות? יש, ובגדול!

כבר התחלה טובה.

עוד אחד מהחוקים הנוקשים ביותר של עולם התסריטאות הוא שעל התסריטאי המתחיל להבין שכל הסיפורים הטובים בעולם כבר נכתבו, "אין חדש תחת השמש" כמו שאמר קהלת, שכנראה היה אחד הכותבים הטובים אי פעם אם לא ה..
יש בגדול שבעה סוגי סיפורים שמעניינים את האנושות, והשאר הוא ווריאציה שלהם:
במעגליות החיים בכל תרבות יש דברים שאנשים עוצרים להתבונן בהם, דברים ששווים סרט - והם אלה שמשורשם יצאה החלוקה הזו לשבעה סיפורים.

בקשיחות כזו יותר קשה לסווג את חול טובעני, הוא מתאים לכמה קטגוריות אך לאף אחת מהן באופן מוחלט.
האופציה הראשונה שחשבתי עליה היא "טקס מעבר".

גיל 18 בחלק מהתרבויות האנושיות הוא הגיל לטקסי מעבר, אז די הגיוני שהסיפור ישובץ בקטגוריה. הגיבורה נוצרייה אז סיכוי רב שבגילה - אם לא הייתה נקלעת לזירת הפשע - הייתה עכשיו עוברת דברים שיבגרו אותה בצורה מתונה ואיטית כמו לימודי קולג' או הצטרפות לארגון רוחני המטיף למעשים חומלים ואוהבים... או אפילו מתחילה קשר רציני במטרת נישואין ובוחנת אותו לעומק מול משפחתה.

אבל זה לא ספר יאנג אדולט רגיל, יש בו יותר מאפיינים של ספר למבוגרים למרות שהגיבורה נערה, לכן פסלתי את הסיווג לסיפור התבגרות של ילדים שורדים בעולם המבוגרים, כדוגמת "משחקי הרעב". חול טובעני כשמו כן הוא - ספר קצת יותר אפל ומחלחל.

אבל כן, ברובד הרחב יותר יש פה התמודדות ראשונה כבוגרת שתעיד עלייך יותר מכל דבר אחר שתעשי בזמן הקרוב, ולכן זה קמאי.
זה לא סיפור שמתאר את חייה הנערה לתקופת הבגרות הצעירה, כמו סרטי קולג' או אהבה ראשונה - כאן זה יותר מזכיר לי את המשמעות של בר/בת מצווה או את המשמעות שנער בשבט אפריקאי צד פיל.
זה אומר שלא באת לבלות ולהתנסות... יש לך אחריות גם אם אתה יודע שאתה לא אשם - ואתה נמצא במצב שבניגוד לשירות צבאי לדוגמא - לא התכוננת אליו ולא בחרת בו בשום רמה של בחירה.
רק דבר אחד משנה - אם לא תתנהג כמו שצריך, בסיטואציה שכלל לא בחרת - יהיה לזה מחיר כבד לא רק עבורך!

שום דבר לא ידוע, חוץ מזה שאתה תבחר להתמודד - כי אתה לא ילד. כולנו כבני אדם רוצים לגדול ולהצטרף לחברת המשפיעים, ולא להישאר תמיד תלויים במבוגרים. אז זו כמובן סצנה אפלה ואכזרית קשה לעיכול ולקריאה אבל גם הזדמנות בשביל הגיבורה.

היא באמת לא ממש סבלה/טרחה להכיר לעומק את הדמויות שנפגעו באירוע האלימות, ובנוסף מה שאין לה שליטה עליו הוא שהיא גם טינאייג'רית צינית וממורמרת ולא נראית מספיק סובלת כנערה צעירה ויפה, ולכן גם קשה להוכיח את חפותה.

אני חושבת שאני דווקא אפתיע כאן - בסופו של דבר הכי מוצא חן בעיני לסווג את הספר ל"יוצא מהבקבוק". קטגוריה שבה אדם מביע משאלה ובאורח פלא היא מתגשמת.
כאן אני מניחה שהמשאלה הייתה להיפטר בדרך כזו או אחרת מהאנשים שהיא שונאת, אך שהיא לא חשבה עד הסוף באיזו דרך זה יקרה...
הזלזול שלה בהם הוא מה שהכי בולט לעין. התיאור שלה את הקורבנות כחסרי חן, כעומדים בקושי בתפקידם...

ניגוד גמור למה שהיא, נערה יפה שקיבלה כל מה שרצתה וכצפוי עפה על עצמה. ועוד בגיל נעורים כזה שאתה אוהב בעיקר... את עצמך ומקסימום את מי שאתה תופס כמגניב. לא את המבוגרים שתומכים בך הורים ומורים, ובטח לא חש שום סנטימנטים לחנונים שרק ניצלת ושכחת מזה...

בסיפור שמסווג כ"יוצא מהבקבוק" יש, כמו בסיפור הג'יני מאלאדין (היוצא המקורי מהבקבוק), תמיד קושי והגבלות שבאים יחד עם הכוח הלא רגיל שהמשאלה נתנה. אין מתנות חינם. פה הקושי הוא ברור - את חשודה בשותפה ברמה זו או אחרת באלימות הרסנית ועכשיו לכי תוכיחי...

כאן כאמור הדמות מקבלת פרופורציה לחיים, שזה כנראה מה שילדה עשירה בסתר ליבה רוצה...
אבל היא לא יכולה ליהנות מהפרופורציה שקיבלה - בגלל רגשות האשמה שמעורבבים עם הסכנה להיכנס לכלא. היא בוחנת את מחשבותיה לאחור, את כל ההתרחשויות שעברה שם בבית הספר וכמה שכולם התנהגו גרוע ולא רק היא, רק שלפתע יש לה הרהורים שניים כמו: האם עכשיו, כשהיא מוחזקת בנפרד ולא נמצאת בהשוואה למה שעשו ועושות כל הנערות שהיו בסביבה ובתרבות שלה שתמיד הצדיקה אותה - היא מחזיקה בהתנהגות למופת? כנראה שלא... ואז מה זה אומר על מה שהקורבנות הבלתי נראים מבחינתה הרגישו ממנה כשהיו בחיים?

אופציה נוספת לסיווג יכלה להיות "במוסד הסגור", אופציה שפסלתי די מהר - כי אמנם הגיבורה עוברת הרבה התחבטויות סביב שאלת "הכליאה" האפשרית ומה יקרה עם זה בסוף, ובנוסף כל הסיפור מתרחש בדלתיים סגורות בגלל רגישות העניין.

אבל לדעתי - עניין היות הגיבורה סגורה בתוך חברה עם כללים שלא ידועים לשאר העולם הנורמלי - הוא רק ברקע ולא המהות של הסיפור. היא נערה עשירה והיא תמצא את הדרך לצאת ולהצטרף למשפחתה ולחבריה התומכים אם היא תבחר בכך.

עכשיו אחרי שיש קמאיות וסיווג לאחד משבעה סיפורים, מגיעה השאלה החשובה ביותר בעיני כרגע, והיא שאלת הגיבור.
או בתרגום עממי של בילק סניידר - "זה על מישהו ש..."
הגיבורה המוצהרת היא אותה נערה עשירה ומפונקת שמופיעה בכריכה, אך האם הסיפור הוא עליה?
לדעתי לא.
כאן, כספר די מופנם יחסית לספרי פשע אחרים - ההרגשה היא שהקורבנות הם הגיבורים בדיעבד.
הייתה להם מטרה להיות מישהו או משהו, והבנו את זה רק אחרי מותם. אבל החלשים פיזית והמוחרמים הם הראשונים שהחברה מתייחסת אליהם כשקופים...
ממש כמו אלינור ריגבי ופאדר מקנזי בשיר הידוע של הביטלס, אנחנו אוהבים לחשוב שחייהם של השקופים מסתכמים בסריגת ותיקון גרביים עבורנו שנשמח, ואיסוף שאריות האורז בכנסייה מתוך שמחה והוקרה על הזכות לנכוח בחתונתנו הראויה המבוססת על אהבת אמת.

הניגוד בין אפס הידיעה על חייהם של התלמידים והמורים הלא פופולריים נבחנים מול מריבותיה הילדותיות של הפופולרית במסיבות של עשירים וחתיכים.

אחרי שסיימנו את כל השלשה הזו יש לנו את עניין ה"ארכיטיפ".
כשנרצה ללהק שחקן או שחקנית שיישאו על כתפיהם את הסרט נצטרך לכתוב אותו בצורה שתהפוך את הליהוק למובן מאליו.
כאן הגיבורה היא כמו דמות מקומדיה רומנטית, אבל הכול מתגלה כהפוך על הפוך, כי כאמור הגיבורים האמיתיים רחוקים עד מאוד מקומדיה רומנטית. חייהם הקצרים לא קומיים ולא רומנטיים...

הכי מתאים בעיני זה ארכיטיפ "הצעירה המבטיחה", כי מדבר בדמות שיש לה עומקים נוספים שאולי לולא המקרה הייתה דמות די משנית, אך כעת ברור שהיא "הגיבורה" אך לא מטעמי מיוחדותה אלא מטעמי היותה קול עבור אלה שקולם אינו יכול להישמע.

הקטע של מבנה הוא הקטע הכי מסובך מבחינתי, כי כל כך כיף לחשוב על דמויות ועלילות, אך להוריד את זה לקרקע המציאות זה מורכב.
זה הקטע שבו אני מדברת עם ארבעה סדנאות כתיבה במקביל ובסוף פורשת מכולם ומגישה לאיזו קרן שתעזור לי עם כסף.
אבל אני לא באמת דוחפת את זה עד הסוף כי התחושה שלי שאין לי כוח לשבת על זה.

זה פשוט חלוקה של התסריט לפי עמודים ומושגים תסריטאים שנמצאים בכל מקטע, די דומה לביבליוגרפיה בעבודה אקדמית.
אבל אתה לא יכול לבוא לפגישת פיץ' בלי זה. כאילו... אתה יכול אבל תקבל כפכף.

זאת בעצם מלאכת מחשבת של אריגה מתוחכמת של הכול ביחד, כל הניאנסים והדקויות שהופכים סרט בסדר לסרט טוב. ואם תבואו עם סרט בסדר כשאתם יכולים לבוא עם סרט טוב גם לא תוכלו להאשים אף אחד מאלה שישפטו את הסרט על הכפכף שתקבלו.

אחר כך צריך לחפש את הבעיות שיש לכם בתסריט. כן, בדיוק אחרי שכל כך השקעתם והתאהבתם ביצירה.
עכשיו זה השלב האחרון שאתם עוד קצת אובייקטיביים להניח את הכול מול העיניים בשיטה שנוחה לכם - צבעים או כרטיסיות.. לראות מי יש לכם בסרט והאם הם באמת משתלבים ביחד.
אם תתאהבו יותר מדי בדימיונות שלכם לגבי איך זה ייראה ופחות תיטו לצד הפרקטי יהיה קשה אחר-כך להזיז דמויות או לבטל אותן.
הכרטיסיות יכילו את המידע המוכר לכל איש סרטים: (לדוג') פנים, בית קפה, יום
בוב מתעמת עם הלן בנוגע לסוד שלה

+/- בוב מתחיל מלא תקווה ומסיים מאוכזב
>< בוב רוצה לדעת מה הסוד, הלן לא מגלה לו.

שהרי בסרט העיקר הוא השינויים הרגשיים שהדמות עוברת, את זה מייצג ה+/-
את הקונפליקט מייצג הסימן >< כל אחת מהדמויות רוצה משהו שמתנגש עם מה שהדמות השנייה רוצה.

בליק טוען שלא תצטרכו יותר מ-40 כרטיסיות, אבל מכאן מניסיוני עבודת היא פחות מוסכמת ויותר עניין של סגנון.
אף פעם לא הסתדרתי לעבוד בכרטיסיות.

בקיצור יכול להיות שיום אחד תשמעו על הסרט שלי העוסק בנערה המתעוררת יום אחד לאירוע משנה חיים ומתמודדת עם הקונפליקטים בנפשה שמתחולל גם מול חבריה הוותיקים, ונעה בין אכזבה לבין תקווה.

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על חול טובעני