גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת כתב שלמה ארצי. אליהו גיבור הסיפור הוא גבר שהולך לאיבוד. בגיל שבו אנשים רבים כבר מסודרים בחייהם, אליהו פספס את הפניה הנכונה. אליהו הוא ממשפחה זעיר בורגנית , שרת בשריון, למד הנדסה , עבד במקצוע, התחתן , נולדה לו בת, גר ברמת גן – דמות ישראלית טיפוסית. אלא שהנסיון שלו לפרוץ קדימה עם יוזמה עיסקית נכשל והביא אותו להתרסקותו יחד עם חסכונותיו ונישואיו. אשתו גרשה אותו מהבית, בתו התנכרה לו, הוא נאלץ לעבוד כמורה לפיזיקה כשהוא מתגורר בדירה שכורה בבת ים ומתנייד באופניים חבוטים.
אירוע מותו של אביו שהותיר לו בצוואתו דירה ישנה ולא מוכרת בדרום תל-אביב, הצית בו תקווה לשיקום כלכלי , אלא שעד מהרה מתברר הדירה הזו היא אבן ריחיים על צווארו . אביו השכיר אותה לאדם זקן בשכר דירה מגוחך וקבע כי הסדר זה יהיה ללא שינוי עד יום מותו של הזקן. הנסיבות של העיסקה הזו כמו ההיכרות של האב עם הזקן לוטות בערפל. סביב הדירה מתרחשות התרחשויות מוזרות שבשיאן חבורה של נוכלים מנסה להשתלט על הדירה.
אליהו לא מוותר הוא מנסה להיאבק ולשנות את מסלול חייו. הוא מנסה לשקם את הקשר עם בתו, עם אשתו . אלא שכמו איוב הצרות באות עליו בצרורות. הצ'קים של הדייר בדירה המושכרת חוזרים, הוא לא מצליח לסלק את הנוכלים שהשתלטו על דירתו , בתו מתרחקת ממנו ואשתו מבקשת להתגרש ממנו סופית, הוא מפוטר מעבודתו כמורה ובעל הבית שלו לא מוכן להאריך לו את החוזה, עד שקורה אירוע שמשנה את כל התמונה.
הסיפור מתרחש על רקע אירועי המחאה נגד המהפכה המשפטית בתל-אביב ובירושלים בתחילת 2023 . לכאורה זה רקע, תפאורה. אירועים חיצוניים עוצמתיים במקביל לסערה בחייו של אליהו, אך אני בתחושה כי התפאורה היא גם הסיפור .מצבו המדרדר של אליהו , המכות שהוא סופג , הנסיונות של נוכלים להשתלט לו הדירה שירש הם אולי מטפורה למצבנו , למצבו של הישראלי שרוצה לחיות, להתפתח, לאהוב , לפרוץ קדימה, אך נתקל בבעלי אינטרס נכלוליים.
בסופו של דבר, זה סיפור שמחליק טוב בגרון, שזור בהומור ושמשאיר אותך עם טעם טוב ואופטימי. בוקר טוב אליהו !

עבור רובנו סודאן היא אותה ארץ מוכת קרבות ועוני בצפון אפריקה שממנה מגיעים פליטים ועובדים זרים. יש משהו מסעיר ומסקרן בספרו של מנס'ור אל-ס'וויים, "זכרונות מרושעים של ילד רחוב" אשר פותח לנו צוהר למציאות של המדינה הזו ולעלובי החיים שלה. הוא מאיר באור עז את עולמם של הילדים שחיים ומתבגרים בשולי החברה ושמתפרנסים מקיבוץ נדבות ומנהלים מאבק הישרדות יומיומי, ואת החברה שבה הם חיים.
החיים לא האירו פנים לגיבור הסיפור, אדם כָּסַחִי, קטוע הרגליים הקרוי כך בשל רגליו המכוסחות. אימו מתה עליו כשהיה עולל וקבצניות גידלו אותו ברחובות ח'רטום בירת סודאן. החיים ברחוב אכזריים – מאבק יומיומי של הישרדות, מחלות ואלימות. אלא שכסחי למרות נקודת הפתיחה הנמוכה שלו ונכותו מצליח לשרוד בזכות תבונתו, אישיותו וכישורים אחרים. הוא הופך מקבצן עלוב הפושט יד בכבישים סואנים לשיח' מרפא ועושה ניסים שהמונים, מחפשי מזור לכאביהם הגופניים והנפשיים, צובאים על מפתנו.
המחבר, א-ס'ווים, מסיר ביצירתו את כל הפילטרים. הוא מצליח לשקף את הריחות, הצלילים והמראות בצורה חיה ומדויקת. דווקא בשולי החברה מתגלעים גילויים מרגשים של אנושיות, סולידריות, רעות וחוכמת חיים. מעניינת במיוחד מקומה של האמונה העממית בחיי היום יום בסודאן - מרכיב מעצב בחייו של גיבור הסיפור. האמונה העממית בסודאן מאד נפוצה ומושרשת – אסלאם, מיסטיקה צופית, נצרות ועבודת אלילים – משמשים בעירבוביה. הכל – עניים ועשירים - מנסים להיאחז בתקווה, באמונה אך בסופו של דבר הם נופלים לידיהם של מאחזי עיניים בשם הדת.
שיטת הכתיבה והנרטיב של א-ס'ווים מיוחדים. העלילה מתקדמת על ציר הזמן מילדות ועד בחרות, ושזורים בה זיכרונותיו של גיבור הסיפור, על מנת להעניק לעלילה פרספקטיבה של התבוננות של אדם בוגר על חייו. הזיכרונות הם לא באמת מרושעים ואולי בשם התואר הזה ביקש המחבר להעניק ממד אירוני לגיבורו. בחיים שלו יש רגעי אכזריות , אך לצידם גם רגעי חמלה, אושר ותקווה.
ועוד מילה טובה על התרגום האיכותי של אילנה המרמן והעריכה של רים ע'נאיים וכן אחרית הדבר שנכתבה על ידם שמעניקה עומק נוסף ליצירה הספרותית הזו. העובדה כי הסופר עצמו ליווה את מלאכת התרגום לעברית היא עוד נדבך בשבירת החסמים התרבותיים ביננו לבין העולם הערבי דווקא במציאות הנוכחית הסוערת.

הסיפור "מגלה החולשות" אינו עמוק במיוחד ויש בו דמויות סטריאוטיפיות אבל הוא נקרא בנשימה עצורה ומעורר ומחשבה. לכאורה סיפור אורווליאני שבו חברת סייבר ישראלית מפתחת ומוכרת יכולות טכנולוגיות מטורפות של חדירה וניטור למערכות תקשורת לכל המרבה במחיר. בין אם הצרכן הוא רודן במדינת עולם שלישי ובין הוא איש עסקים ישראלי משנסה להשתמש במידע להסרת איומים על עסקיו. אלא שהמציאות שלנו אינה רחוקה כל כך ואולי אנחנו כבר שם . למשל, פרשת פגסוס והרוגלות (ההשראה ליצירה הנוכחית ?).
אל תוך המציאות הזו נקלע או נכלא זיוי .בחור חמוד ומופנם שרק סיים צבא וכבר "נחטף" ע"י חברת סייבר שעוסקת בפיתוח אמצעי ניטור מתקדמים . לזיו יש כישרון ייחודי לגלות חולשות של מערכות הגנת מחשבים וזאת על מנת לפרוץ לתוכן.
החולשה - גילויה וחשיפתה הם מוטיב מרכזי בסיפור הזה. זיו חושף לא רק את חולשות ההגנה של המערכות שהוא בודק, אלא גם חולשות אחרות – בראש ובראשונה את חולשותיו שלו. זיו הוא בחור מתבודד, הנתפס כמוזר ולא שייך שמתקשה ליצור קשרים חברתיים ובמיוחד עם נשים. הוא רגיש , נבון וטוב לב וברקע גם סיפור משפחתי קשה של משפחה מתפרקת. זיו מנצל את כישוריו והנגישות שלו למערכות המתקדמות לצרכיו הפרטיים. מעין נקמת החנונים. הוא מנצל זאת בשביל לסגור חשבונות עם מי שפגעו בו ובאנשים יקרים לו, אך גם בשביל לדעת מה חושבים עליו אנשים אחרים והאמת לא נעימה. על כך נאמר "מה שלא יודעים – לא כואב".
באופן פרדוכסלי דווקא החברה שבה זיו עובד שעוסקת בניצול חולשות אבטחה ובחדירה למערכות תקשורת נחשפת במלוא חולשתה – הטכנולוגית והמוסרית. למנהל הכריזמטי והמניפולטיבי של החברה לא אכפת אם היכולות המתקדמות של חברתו משרתות שליט אפל כזה או אחר – כל עוד הוא משלם. הוא אף מביא משפטנית מכובדת (שאין לה שם..) כדי להכשיר את מעשיו ולנקות את מצפון עובדיו (ככל שהוא קיים..) , העיקר שהתרנגולת תמשיך להטיל את ביצי הזהב שלה..
לאורך כל הסיפור זיו נמצא מנסה להתחמק מהדילמה מוסרית שמלוות את הפעילות הטכנולוגית שהוא שותף לקידומה. הוא מספר לעצמו שהכל בסדר ושהוא נמצא בצד של הטובים עד המציאות טופחת על פניו. ועל פנינו כולנו.

בעמוד האחורי של הספר נכתב שזהו רומן-כפר ארוטי מאת המספר המקורי ביותר של שוויץ הצרפתית.. הכל נכון חוץ מהמילה ארוטי. הממד הזה אולי קיים אבל ברובד מאד עמוק ומרומז.
שלוותו של כפר מנומנם בשוויץ הצרפתית מופרת עם בואה של נערה יתומה מאמריקה שדודה, בן הכפר, מסכים לקבל עליו את האחריות על גידולה לאחר שאחיו נפטר.
הנערה, ז'וליט, אכן מגיעה לבית דודה, מיליקה, שלו בית קפה בכפר. בואה וזרותה מעוררים עניין רב בקרב באי בית הקפה והכפר כולו, אלא שעינה של אשתו צרה בנוכחות אותה נערה והתכונה הרבה שהיא מעוררת סביבה והיא מגרשת אותה.
חברו של מיליקה, בן גילו, הדייג רוז' מזמין אותה לגור אצלו ודואג לכל מחסורה החומרי והרגשי. עצם נוכחותה במחיצתו מעוררת בו שמחת חיים, חדוות עשיה ומוצא מהבדידות של מי שיכול להיות האבא שלה. אלא שבינתיים עוד גברברים מתעניינים בנערה וגם מיליקה מתחרט ותובע את הנערה בחזרה אליו כאפטרופוס החוקי שלה. רוז' וכמה מאנשי הכפר מחליטים להבריח את הנערה למקום מסתור עד שהיא תעמוד ברשות עצמה ו..את השאר תצטרכו לקרוא בעצמכם.
הכותרת של הספר "יופי עלי אדמות" (בצרפתית זה נשמע יותר טוב..) מכוון ליופיה המיוחד של זו'ליט, אלא שאיננו יודעים הרבה על המראה שלה. הסופר חוסך זאת מאיתנו (זה רק נרמז..) ומתמקד באפקט של יופיה ושל עצם נוכחותה על אנשי הכפר. כל זה שלוב בתיאור מוקפד ואידילי משהו של חיי הכפר, נופיו וצליליו – ואולי גם זה היופי המצוי עלי אדמות. צריך סבלנות לקרוא ספר כזה אבל מי שמוכן לקחת על עצמו את המשימה מובטחת לו חוויה אסתטית של קצב חיים שרובנו כבר שכחנו.

זורבה היווני שכן אחר כבוד מזה זמן רב ברשימת הקריאה שלי. סיקרן אותי מדוע הוצאת עם עובד בחרה ביצירה זו לחנוך את סדרת ספריה לעם ומהו סוד קיסמו. קראתי את הספר בתירגומו המודרני והקולח של אמיר צוקרמן ולא התאכזבתי.
אפשר לקרוא את הספר כמעין מדריך לחיים ע"פ זורבה או כסיפור על ידידות יפה בין גברים (יש כזה דבר..) ועל מפגש בין תרבויות בין סופר אירופי אינטלקטואל, "חנון" ומופנם העוסק בשירה ומתעמק במחקר על בודהא לבין אלכסיס זורבה הפרא האציל, שהסופר נשבה בקיסמו. אין פה הפריה הדדית. זורבה לא לוקח דבר מידידו הסופר. ההיפך - הסופר רואה בזורבה מודל חיקוי (אם כי לא בכל דבר). הוא היה רוצה להיות כמוהו בהיבטים רבים, אך הוא כבול באישיותו ובמוסכמות החברתיות שהוא חי בהן.
לזורבה יש תפיסת עולם ברורה ופשוטה איך צריך לחיות. תפיסת עולם שעוצבה על ידי נופיה הטבעיים של יוון , מסורותיה, ההיסטוריה שלה ועל ידי נסיון החיים שלו, שאנחנו נחשפים לפרטים לגביו לאורך הסיפור. למשל איך ראוי להתייחס לנשים. (דווקא זורבה הפרא המחוספס מתיימר להבין ללב אישה), כאשר ברקע דמותה הטרגית-קומית של בובולינה הצרפתיה ההמזדקנת שמתרפקת על עברה המפואר ועל זורבה.. כך, אנחנו נחשפים גם ליחסו לדת ולאלוהים, לעבודה, ללאומיות ולאוכל.
המפגש ה"אוריינטלי" הזה בין זורבה הפרא האציל לבין הסופר (שנראה שמשקף את דמותו של קזנצקיס מחבר היצירה) על רקע הנופים (הכֹּה מוכרים לנו כישראלים) של האי כרתים (מוקד העלילה) יוצר געגועים למציאות פשוטה יותר, בהירה יותר שבו אנשים הולכים אחרי הלב שלהם ומשתחררים מכבלי הרציונליות.
השפה שבה זורבה מביע את עצמו היא פשוטה וממוקדת. מעין ניגוד למלנכוליות האינטלקטואלית של ידידו הסופר. כשזורבה לא מוצא מילים לבטא את רגשותיו הוא עושה זאת בריקוד (כולנו זוכרים את סצנת ריקוד הסירטקי מהסרט זורבה היווני בכיכובו של אנטוני קווין).
את הספר הזה יש ללגום בלגימות איטיות, לא לבלוע בבת אחת. להתמכר לטעם, לריח, לנופים. כדאי אולי לקחת אותו לחופשה מרגיעה באיי יוון (כפי שאני עשיתי..).

מוזיקת המקרה הוא סיפור הנקרא בנשימה אחת כמו מסע בכבישים הבלתי נגמרים של ארה"ב. זה סיפור מאד אמריקאי וכמו לא מעט מסיפוריו של פול אוסטר הוא בוחן את ערכי היסוד של החברה האמריקאית.
לסיפור זוויות הסתכלות מגוונות – ניתן להתבונן בו כסיפור דרכים, כסיפור על עריצותה של המקריות בחיינו, כדיון פילוסופי על השיעבוד מול החירות בחברה האמריקאית, כסיפור על יחסי אבות עם צאצאיהם וכסיפור על אדם שמחפש משמעות בחיי בדידות. הכל נמצא שם בדמותו של ג'ון נאש – גיבור הסיפור.
ג'ון נאש הוא גבר כבן 33 העובד ככבאי בבוסטון שאשתו עזבה אותו ואת בתו. הוא אינו מסוגל לגדל את בתו ומפקיד אותה בידי אחותו. יום אחד הוא זוכה בירושה מאביו שכל חייו התנכר לו ובעקבות זאת מחליט לעזוב את הכל ולנסוע-לנדוד ללא יעד מוגדר בכבישי ארה"ב, תוך שריפת כספו ושאיבת הנאה מדומה מחירותו המתוחזקת בכספי הירושה המתכלים. אלא שמפגש אקראי עם בחור צעיר וחבול בשם ג'ק פוצי בשולי הכביש משנה את חייו. ומכאן מתחילה "הרפתקה" מפוקפקת שראשיתה במשחק פוקר עתיר מזומנים מול זוג מיליונרים אקסצנטריים ואחריתה בבניית חומה באחוזתם של אותם מיליונרים על מנת להחזיר את ההפסד במשחק הפוקר.
יש בסיפור סמלים רבים שאוסטר מפזר בתחכום מעודן ואירוני שמוסיפים ממד של עומק לזוויות ההסתכלות שצוינו לעיל. למשל, הדגם המוקפד של "עיר העולם" שבונה סטון, אחד המיליונרים, החומה שנאש ופוצי משועבדים לבנייתה ללא תכלית ברורה, הטירה העתיקה שזוג המליונרים רכש בעת טיול באירלנד והעביר את אבניה לשטח אחוזתם. כך גם דמותו הגמלונית של מרקס המשגיח על נאש ועל פוצי מטעם "הבוסים" בעת בניית החומה.
נראה שג'ון נאש מנסה לפצות על מערכות היחסים הכושלות שלו עם בתו ועם אביו על ידי נטילת חסות על אותו ברנש צעיר ופוחז, שכל כך שונה ממנו. הוא מהמר עליו . מבחינה חומרית ההימור לא התגלה כמוצלח, אבל נראה שג'ון נאש הרוויח משהו אחר ממערכת היחסים הזו.
ומדוע מוזיקה ? זה מוטיב חוזר בסיפור. ג'ון נאש אוהב לקרוא ספרות קלאסית (יש פה ושם איזכורים לניטשה ולפוקנר) ולשמוע מוזיקה קלאסית, הוא מנגן בפסנתר וממלא את חלל מכוניתו במוזיקה בעת נסיעותיו. כל זה יוצר ממד של עידון בדמותו וללא ספק מסמל עבורו משהו יציב, נטוע והרמוני - כל מה שלא קיים בחייו של נאש, אלא בסופו של דבר האקראיות שבחייו מנצחת.
הסיפור מסתיים בצורה קצת מפתיעה ומעוררת מחשבה (ואני לא רוצה לעשות ספויילר..) בכל הנוגע לאקראיות הבחירה או שמא הבחירה באקראיות. אגב, הספר הזה עובד לסרט משנת 1993 שנותן ממד מאד ויזואלי וחי לדמויות שלו. עם זאת הסרט מסתיים בטוויסט שונה מסיומו של הספר וזאת בשיתוף פעולה מלא עם המחבר פול אוסטר שאף משחק שם בסצנה קצרה.