“זורבה היווני שכן אחר כבוד מזה זמן רב ברשימת הקריאה שלי. סיקרן אותי מדוע הוצאת עם עובד בחרה ביצירה זו לחנוך את סדרת ספריה לעם ומהו סוד קיסמו. קראתי את הספר בתירגומו המודרני והקולח של אמיר צוקרמן ולא התאכזבתי.
אפשר לקרוא את הספר כמעין מדריך לחיים ע"פ זורבה או כסיפור על ידידות יפה בין גברים (יש כזה דבר..) ועל מפגש בין תרבויות בין סופר אירופי אינטלקטואל, "חנון" ומופנם העוסק בשירה ומתעמק במחקר על בודהא לבין אלכסיס זורבה הפרא האציל, שהסופר נשבה בקיסמו. אין פה הפריה הדדית. זורבה לא לוקח דבר מידידו הסופר. ההיפך - הסופר רואה בזורבה מודל חיקוי (אם כי לא בכל דבר). הוא היה רוצה להיות כמוהו בהיבטים רבים, אך הוא כבול באישיותו ובמוסכמות החברתיות שהוא חי בהן.
לזורבה יש תפיסת עולם ברורה ופשוטה איך צריך לחיות. תפיסת עולם שעוצבה על ידי נופיה הטבעיים של יוון , מסורותיה, ההיסטוריה שלה ועל ידי נסיון החיים שלו, שאנחנו נחשפים לפרטים לגביו לאורך הסיפור. למשל איך ראוי להתייחס לנשים. (דווקא זורבה הפרא המחוספס מתיימר להבין ללב אישה), כאשר ברקע דמותה הטרגית-קומית של בובולינה הצרפתיה ההמזדקנת שמתרפקת על עברה המפואר ועל זורבה.. כך, אנחנו נחשפים גם ליחסו לדת ולאלוהים, לעבודה, ללאומיות ולאוכל.
המפגש ה"אוריינטלי" הזה בין זורבה הפרא האציל לבין הסופר (שנראה שמשקף את דמותו של קזנצקיס מחבר היצירה) על רקע הנופים (הכֹּה מוכרים לנו כישראלים) של האי כרתים (מוקד העלילה) יוצר געגועים למציאות פשוטה יותר, בהירה יותר שבו אנשים הולכים אחרי הלב שלהם ומשתחררים מכבלי הרציונליות.
השפה שבה זורבה מביע את עצמו היא פשוטה וממוקדת. מעין ניגוד למלנכוליות האינטלקטואלית של ידידו הסופר. כשזורבה לא מוצא מילים לבטא את רגשותיו הוא עושה זאת בריקוד (כולנו זוכרים את סצנת ריקוד הסירטקי מהסרט זורבה היווני בכיכובו של אנטוני קווין).
את הספר הזה יש ללגום בלגימות איטיות, לא לבלוע בבת אחת. להתמכר לטעם, לריח, לנופים. כדאי אולי לקחת אותו לחופשה מרגיעה באיי יוון (כפי שאני עשיתי..).”