ביקורת ספרותית על הסוד המשותף מאת ז'ורז' סימנון
ספר בסדר

---

****


מזמן לא הסתובבתי עם אשמה. לא אשמה-צעצוע כזאת, מהסוג שמקבלים כשנגיד מתעכבים בעבודה ומאחרים למסיבת ט"ו בשבט של הילדה בגן. אשמה-אשמה, עצומה, מאכלת, שלא ישנים בגללה בלילות ולא מצליחים להשתחרר ממנה הרבה הרבה זמן.
הסיפור הראשון בקובץ-שני-הסיפורים כאן עוסק באשמה מהסוג השני. קבלן אמיד נוסע ברכבו עם מזכירתו-פילגשו, ובלהט העניינים משתולל על הכביש וגורם לתאונת דרכים מחרידה שבה מקפחים את חייהם ילדים שנוסעים באוטובוס לקייטנה. סימנון לוקח את האפטייזר הזה ורוקח ממנו מנה לתפארת הכוללת את כל המרכיבים של אשמה אמיתית - ייסורי מצפון, האשמה עצמית והכחשתה, האשמת הסביבה, המשפחה, המאהבת, האשמה של האדישות, קהות החושים, צחוק הגורל, והפחד העצום להיתפס מול התשוקה הפרוורטית-כמעט לאותו דבר ממש. הסיפור עצמו לא רע בכלל, אולם משהו בצורה שבה הוא מסתיים נראה לי פיתרון ספרותי קל ובנאלי משהו.
הסיפור השני בספר הוא תעלומת-רצח שיגרתית למדי בעיר קטנה בצרפת, שבה משתתף כרגיל המפקח הפיקח באדם אינספקטור מגרה. לא התרשמתי מהסיפור באופן מיוחד, כי בינינו, למהול סטריכנין באפריטיף, נו באמת. והקטע האגאתה-כריסטי הזה שבו מכנס הבלש/בלשית את כולם ומפצח את התעלומה בעזרת כח מחשבתו כי-רב, ובעזרת אלמנטים פאתטיים למדי כמו אפר של סיגריה שהושאר על אדן החלון (מבפנים!) או ליל הירח שהיה בהיר באופן מיוחד ביולי או שמחלק הדואר שמע רחש חשוד מהקומה השניה דווקא ביום רביעי... יאללה, נו. זה היה מותח את שולי המחשבה של הסבתא שלי, אולי. היום זה רק גורם לי להיאנח בקוצר רוח.

אם אתם ממהרים והספר הזה עובר תחת ידכם - הסתפקו נא בסיפור הראשון בספר. יש בו משהו.

זה הספר השני של סימנון שאני קורא, ואני חייב לומר שיש לו כישרון מיוחד לתיאור מצבים ומחשבות, אלא שאני מוצא שפרט לסגנון הארכאי למדי של בנית הסיפור שהזכרתי קודם, גם השפה המיושנת (בתרגום, לפחות) תורמת את חלקה לתחושה העבשה. כי אם אתה קורא על מישהו ש"מריק" גביע-שמפאן אחרי גביע-שמפאן, וגנוגנות (?) עץ מתפצחות לאחר שלא עמדו בלחץ ההמון שנס לכל עבר מאימת הימאי הגברתן שפילס דרכו ביניהם, סימן שנרדמת במכונת זמן והתעוררת למרבה הפלצות בשנות השלושים או הארבעים במאה הקודמת.
אי אפשר להאשים אותי בכך שאני לא אוהב עברית, גם כזו שיש בה מאפיינים ישנים או אפילו מיושנים. אני יודע שאפשר לתרגם ולנסח בעברית בצורה שרק גורמת לקורא לרוץ לחפש את המילים הקשות במילון (או באינטרנט, אני מניח), ולא לנחור בעצבים על עוד ניסוח נוקשה מימי התורכים. יש אינספור דוגמאות לאיך עושים את זה בחן, כמו למשל ב"עפיפונים" של רומן גארי. שם השפה מזדקנת יפה.
מילה אחרונה על עיצוב העטיפה. יהודה דרי - מה זו התמונה הזאת? מה זה אמור להביע? או בקיצור, עמוד השער הוא כמו התרגום. חף מיצירתיות או מעוף, מילולי, ישיר ואומלל.

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על הסוד המשותף