ביקורת ספרותית על רשימותיו של מטורף [עם עובד 2025] - קלאסיכיס # מאת ניקולאי גוגול
ספר טוב

---

שני דברים הניעו אותי לקרוא את היצירות הללו של גוגול: האחד, התפעלותי מהסיפור "נשמות מתות" והשני, השם המזמין שך אסופה זו - "רשימותיו של מטורף".

הסיפור הראשון "מעשה במריבה שרב איוון איבנוביץ' עם איוון ניקיפורוביץ'", הוא הסיפור הארוך מבין השניים. הסיפור מתרחש בעיירה מירגורוד, שהוא שמה הרוסי של עיירה נידחת באוקראינה. כבר בפתיח הסופר משתמש בתנית פטור (DISCLAIMER) שרווח כל כך בימינו. במקרה הזה הפתיחה עוררה אצלי ציפיה לסאטירה שנונה ומושחזת על רוסיה באותה תקופה. ואכן, גוגול הפליא להצליף באדם הרוסי, בין אם הוא עשיר או עני ובמערכת הרוסית המסורבלת והמושחתת. במרכז הסיפור שני אדונים ששמותיהם מופיעים בכותרת הסיפור. שניהם מופת לחברות אמת, למרות השוני הרב ביניהם. חברותם מגיעה לקיצה הנמהר בשעה שאיוון ניקיפורוביץ' מעז להשוות את חברו לאווז לאחר שהוא עצמו נעלב מעסקת חליפין שאיוון איבנוביץ' מציע לו תמורת רובהו (חזירה + שני שקים שיבולת שועל). מכאן השניים הופכים ליריבים מרים ומגישים תלונות לשופט המחוזי. גוגול היטיב לתאר את הנפשות הפועלות וגם דמויות אחרות המאכלסות את הסיפור השופט, מפקד המשטרה, דמויות מכובדות, לכאורה, וקבצנים. התיאורים כל כך מושחזים שנעלמה מהן לחלוטין סוג כלשהו של חמלה אנושית. אף לא דמות אחת מתוארת באופן חיובי – כולן דוחות במראה, נלעגות או בהתנהלות. וגם כאשר, לכאורה, משבח גוגול את איוון איבנוביץ' על דבקותו הדתית ואת "טוב ליבו" הבא לידי ביטוי בהתעניינותו בקבצנים, הקורא מבין שמדובר בלעג: הוא מתאר שיחה גרוטסקית בין איבנוביץ' לקבצנית זקנה המתחננת לאוכל – הוא התעניין במצבה אבל לא היה מוכן לתת לה ולו גרגיר....

גם מערכת הצדק, כפי שהיא מתגלמת בבית המשפט ובמפקד המשטרה, מתוארת באופן נלעג. וכך תיאר גוגול את פעילות טחנות הצדק: "...אז החל התהליך המשפטי להתגלגל במהירות עצומה, שבתי המשפט משתבחים בה כל-כך. המסמך סומן, נרשם, מוספר, תויק ונחתם, והכל באותו יום עצמו, והתיק הונח בארון ושם היה מונח, מונח, מונח, שנה, שנתיים, שלוש....". תיאור ההגעה של מפקד המשטרה לביתו של איבנוביץ' לצורך חקירה לאחר שהחזירה של איבנוביץ' נכנסה לבית המשפט וחטפה את תלונתו של ניקיפורוביץ' היא מחזה סוריאליסטי נפלא. גם הסוף, מסכם באופן אירוני את תולדות הסכסוך ובעיקר מציג את דעתו של גוגול על בני האדם בכלל, תערובת של תיעוב ולעג מר.

הסיפור השני "רשימותיו של מטורף" מאכזב למדי. הוא מתאר את חיי הפקידים בעיניו של פקיד המנהל מעין יומן באמצעותו מתואר המציאות כפי שהיא נראית לו וזו הולכת ונעשית סוריאליסטית יותר ויותר ככל שהגיבור מאבד את שפיותו. הסיפור מאכזב למדי.

למקרא הסיפורים הללו הקורא עשוי להתרשם שמדובר בסאטירה חברתית נוקבת, אך לפי אחרית הדבר של נילי מירסקי, "...לא היה דבר רחוק מליבו של גוגול יותר מביקורת חברתית, אף שאין כמוהו לעיצוב קאריקטורי של כל שפלות אנושית וכל שחיתות ונלוזות למיניהן". לדבריה, הוא היה ריאקציונר תומך המשטר הרוסי והכנסיה הפרבוסלאבית וסיפוריו משקפים את עולמו הפנימי המסויט. הערותיה של מירסקי מעניינות מאד, חבל שאינן שופכות יותר אור על הרקע לכתיבתן של שתי נובלות אלה.

השורה התחתונה: הסיפור הראשון בנוי היטב ושופע תיאורים חלקם סרקסטיים, חלקם משעשעים וקרנבל הדמויות המופיעות בו מרשים מאד, חבל שנעדרת בו ולו טיפה של חמלה אנושית. הסיפור השני מאכזב ולטעמי משעמם למדי.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על רשימותיו של מטורף [עם עובד 2025] - קלאסיכיס #