ביקורת ספרותית על לא כוס התה שלי מאת אסנת גואז

---

המחברת יצרה פה מעין הכלאה בין קומדיה רומנטית של שנות האלפיים, לרומן תקופתי עם אווירת "אדונים" ו"משרתים" שמרפרר לרומניים היסטוריים (ג'יין אוסטין וכאלה).
פה ג'יימס מלך הכיתה הוא לא רק מלך הכיתה.
יש לו ולרוב הגברים בסיפור צורת חשיבה של גבר מהמאה הקודמת, שבטוח שהאישה היא חולד מפוחד בלעדיו (ביטוי שהופיע פעמים רבות בהקשר לגיבורה), בנוסף גם הכינוי "אבו ארבע" לבחורה שמרכיבה משקפיים.

הגיבורה מקבלת הזדמנות לעבור מ"מאחורי הקלעים" של פיתוח אפליקציות בחברת הייטק רפואי לקדמה הבמה, לקבל טבילת אש בתחום שמשלב ונשען על הנראות החיצונית, תמורת הרבה כסף ותמורת הזכות שהבוס הרעיל שלה יירגע קצת.
אחרי כישלון קולוסאלי בלהיראות טוב ולשכנע בעמידה מול קהל כשהייתה צריכה להעביר מצגת ולסגור עסקה עם כל מיני אנשים חשובים, היא מסכימה להפנים את האמירות הרעילות מצד הבוס הקודם והעובדים כמו "משקפיים זה פשע" ו"את חייבת עקבים, צריך לסבול כדי להיות יפה".
ולאט-לאט היא לומדת מג'יימס, הבוס החדש שלה - שפעם היה מלך הכיתה שהשפיל אותה וקרא לכל החברים, ועכשיו הוא הבוס שלה, שיטות שאמורות לשנות את דעתם והתנהגותם של הסובבים, ובד בבד נחשפת להתנהלות החברתית המתנשאת והפזרנית של החברה הגבוהה.
האם נוצר איזשהו שינוי בדעות שלהם?
האם זה נגמר ב- happy-end?
שאלה טובה...

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על לא כוס התה שלי