הספר "להיות שם"
קראתי את הספר בעברית, אבל לא נמצא כאן אלא הספר באנגלית ולכן אני כותב עליו.
זו סאטירה של קושינסקי משנת 1970 על גנן פשוט שעולה להיות פרשן פוליטי משפיע, פרשן ויועץ נשיאותי.
גיבור הספר , איש חידתי שקוראים לו לו צ'אנס גארדנר הוא גנן בביתו של "הזקן", עבודה שיש לו מאז שהוא זוכר את עצמו. אימו ילדה אותו ונפטרה ומאז הוא נמצא או בגן או צופה בטלוויזיה באובססיביות..הוא אינו משכיל, הוא לא יכול לקרוא או לכתוב, ומעולם לא היה מחוץ לגן.
יום אחד הזקן מת (נשמע כמו התחלה של בדיחה ואולי זה באמת ככה). המוציאים לפועל סוגרים את עזבונו של הזקן ושולחים את צ'אנס אל העולם. הוא לגמרי לא מוכן. אבל הוא לקח/ירש את החליפות היקרות (אם מיושנות) של מעסיקו העשיר לשעבר, ובגלל זה , אנשים מניחים הנחות לגבי העמדה החברתית והחוכמה שלו וזה גורם לשרשרת של אירועים לא צפויה.
סדרת הארועים דוחפת את צ'אנס לדרגים הגבוהים של החברה האמריקאית. הוא יוצא אל העולם וחוצה נתיב של לימוזינה שפוגעת בו. הנוסעת שנלחצה, אשת חברה עשירה הנשואה לאיש עסקים, לוקחת אותו לביתה וכשהיא שואלת לשמו, הוא ממלמל שהוא צ'אנס...השומר. תגובותיו המעורפלות בגלל מצבו המנטלי מתפרשות אצל יושבי הבית כהתחמקויות מאופקות ומנומסות. מטפורות הגינון שלו נשמעות להם כהצהרות על מחזוריות כלכלית ופרודוקטיביות. הוא עולה מאורח הבית לאיש סוד נשיאותי לכוכב על תקשורת.
הוא פוגש מנהיגים עסקיים, הנשיא, שגרירים זרים והמזכ"ל של האו"ם. כולם מתרשמים מהערות פשוטות אך מעמיקות לכאורה. במציאות אין לו מושג מה קורה והוא פשוט חוזר על דברים ששמע ולמד מהטלוויזיה או מדבר על הנושא היחיד שהוא מכיר, גינון. כשהספר מסתיים, צ'אנס עומד להפוך אישות חשובה רק בגלל דברים שאמר ואנשים פירשו בצורה לא נכונה (צריך לתחח את האדמה ולתת לפרחים לפרוח או משהו כזה, המאזינים חושבים שהוא מדבר על הכלכלה....). הוא מועמד לתפקיד הנשיא. שמעתי הרבה אנשים שמשווים את טראמפ לצ'אנס. אני אישית לא מסכים ולא רוצה להכנס לפוליטיקה.
למרות שקוסינסקי מספר את הסיפור הזה בקול גוף שלישי, נקודת המבט היא כמעט אך ורק מנקודת המבט של צ'אנס. הוא מגיב לאירועים לחלוטין בהקשר של הניסיון שלו כגנן והתמונות שהוא רואה בטלוויזיה, שבהן הוא מתבונן בניתוק מפחיד. כך הוא מגיב למותו של הזקן: "כתפיו השתפלו בזוויות חדות, וראשו, כמו פרי כבד על ענף, היה תלוי בצד אחד. צ'אנס בהה בפניו של הזקן. זה היה לבן, הלסת העליונה חפפה את השפה התחתונה של פיו, ............................ מיד צ'אנס הסתכל שוב על הזקן, מלמל לשלום ויצא החוצה. הוא נכנס לחדרו והדליק את הטלוויזיה".
העליה המטאורית שלו היא כמובן מגוחכת. אבל אני חושב שהגיחוך בא על חשבוננו.... קושינסקי צוחק לתפיסת המציאות שלנו. אנחנו לא בודקים את האמירות הנוצצות של "טלוויזיית הריאליטי" וקונים כל מה שמאכילים אותנו. (לי אשית אין טלוויזיה כבר שנים אבל.... אני צופה במחשב) אנחנו אוהבים את האריזה, ורוצים להתחכך במי שנראה עשיר וחזק ומוקד כח. צ'אנס למד מהטלוויזיה שהופעות חשובות. היעדר תיעוד כלשהו של עברו הוא אידיאלי. אף אחד מהצופים לא יכול ולא רוצה לבדוק את עברו. קונים את מה שרואים.....
קושינסקי צוחק על ההנחות שלנו לגבי סלבריטאים., מומחים, פרשנים..... הרי כל מה שצ'אנס עושה או אומר זהב. אפילו כשהוא מודה שהוא לא קורא עיתונים (הוא אנאלפביתי), הוא זוכה לברכה על כנותו המרעננת. לקראת הופעתו בטלוויזיה, נכתב משהו קצת מפחיד עלינו , צופי הטלוויזיה/ טבלט/ אייפון: "הטלוויזיה שיקפה רק משטחים של אנשים; היא גם המשיכה לקלף את התמונות שלהם מגופם עד שהם נשאבו למערות עיניהם של הצופים שלהם, לנצח מעבר לשליפה, כדי להיעלם. מול המצלמות כשעדשות חסרות התחושה שלהן מכוונות אליו כמו חוטמים, צ'אנס הפך רק לדימוי עבור מיליוני אנשים אמיתיים. הם לא היו יכולים לדעת איך הוא חושב. הצופים היו קיימים רק כהשלכות של מחשבה משלו, כדימויים הוא לעולם לא ידע כמה הם אמיתיים, מכיוון שהוא מעולם לא פגש אותם ולא ידע מה הם חושבים"
זהו ספר קטן אמנם, אבל אני אישית מאוד אהבתי לפני שנים כשקראתי אותו, למרות שיש הרבה שטוענים שזה בולשיט ועיתונאים רבים שטענו שקושינסקי הוא שקרן ועוד דברים לא טובים.... אבל מה שעבד ב-1970 עובד אפילו גם היום.
כמו שאמרתי, הרבה משווים את הגיבור לפוליטקאים של היום. לא יודע , למרות שאני מסכים באופן חלקי.
ספר טוב, אמנם קודר מאוד, אבל יחסית לזוועות שכתב קושינסקי (הציפור הצבועה), הוא נחשב קל......


















