תיקון עצמי
עוז'לה, כך קראה לי אמי (כמו יוס'לה), וכל כך התביישתי בצליל המתיילד והגלותי בו היא הגתה את כינוי החיבה שלי. אף שגדלתי ובגרתי היא המשיכה בכך, למרות שהפצרתי בה לחדול, אתה תמיד תהייה הילד שלי אמרה. כינוי החיבה שלי, היה שיבוש לשם אותנו העניקה לי אמי כשנולדתי, עוזי, כטעות מביכה, משום שחשבה שהשם הזה, הוא תרגום עברי לאיז'יק, (יצחק) שם אביה שנספה בשואה. גם בכך התביישתי בהיותי תזכורת חייה לאביה המת, אדם השייך לגולה.
עברו שנים רבות, והתחלתי להתגעגע לקולה של אמי ולכינוי עוז'לה, שצלילו הזכיר לאמי את ילדותה הדלה והמאושרת בגולה. היא ניסתה לא פעם לשתף אותי במראות ובקולות העיירה, אך אני סירבתי. כעת אני מבקש לחזור לאותם סיפורים, שיש בהם יופי נהדר, כיעור וחוכמה יהודית, דרכם אני מנסה לספר את סיפור העיירה היהודית, הסיפור האבוד שאמי מעולם לא הצליחה לספר לי.
ההיסטוריה אף היא, עשתה עוול גדול לתרבות יהודי מזרח אירופה, בעצם כינוי מרחב המחייה היהודי כגולה, קונוטציה שלילית מכוונת של המהפכה הציונית, שנולדה מתוך שלילת הגולה והעיירה היהודית. הציונות העמידה תמיד את הפסיביות היהודית, מול האקטיביזם, והמהפכנות הציונות. יש בכך אמירה קשה, השואה היא גם תולדה של היהודי הפסיבי. האם אני מחפש תיקון היסטורי ?
יניב אציקוביץ' כתב את תיקון אחר חצות, כתיאור יהודי מזרח אירופה במאה ה- 19, רגע לפני שהעולם יגיח לפרפורי גסיסת האימפריה הרוסית. יחד אתו אני יוצא למסע לעיירה היהודית, וילדותה של אמי, כמסע תיקון היסטורי ותיקון עצמי.
אציקוביץ' לקח על עצמו, משימה מאתגרת, לשחזר עבורנו, אנשי הסמארטפונים, את עולמה הנכשל של האימפריה הרוסית, ששלטה על שטחים נרחבים מפולין של היום, ובהם תחום המושב היהודי, שהיה דחוס ומלא בעוני מנוול, אליו המהפכה התעשייתית היגיעה רק כשמועה רחוקה. עולם ששייך לדרכי עפר מאובקות, עגלונים, ובתי מרזח. עם תחילת הספר נראה שאכן הוא הצליח, ביכולתו לספר סיפור שעיצובו האמנותי מעניין, בשפה קולחת מענגת לקריאה, שיש בה שילוב צלילי ומקצבי שפה עתיקה, המשובצת בביטויי יידיש, כמו כנוי גיבורת העלילה, א-ווילדע חייע, חייה פראית. ברומן תיאורים יפים, וציוריים של העיירה היהודית ונופי הביצות ונהרות שוצפי מים, תיאורים נפלאים של הטיפוסים השונים שאכלסו את העיירה, השוחט, הרב, החנווני, החייט ועוד מגוון רחב של טיפוסים ססגוניים, חלקם מתוארים בהומור סרקסטי, כמו רב העיירה הדואג לעצמו, ולדברים הגשמיים המענגים אותו, ולא עוסק ברוחניות, ולא ממש דואג לחברי קהילתו.
העלילה שלנו מסופרת על ידי דמות לא שגרתית, פאני קייזמן, אשת איכר יהודי, המטפלת בחמישה ילדים. יום אחד היא משאירה פתק, ויוצאת לדרך מסוכנת, לאתר את הבעל שנטש את אחותה הבכורה מנדה, והשאיר אותה עגונה. בילדותה היא למדה מאביה את מלאכת השחיטה. סכין השחיטה החגור על ירכה, הוא כמו האקדח המונח במערכה הראשונה. פאני קייזמן מחפשת צדק, על ידי לקיחת גורלה לידיה. דרך המסע חיפוש, החוצה את ערבות האימפריה הרוסית. היא תעמוד במבחנים, שישנו את תפיסת עולמה, למתח הקיים בין צדק לתבונה, ובאופן שהיא תגלה כי רדיפת הצדק עצמה עשויה לגרור לעתים לשיבוש התבונה ולעוולות נוראיים.
אציקוביץ', משקף את הלך הרוח של התקופה, השכלה ומהפכנות, מול בורות ונכשלות, מתנגדים, חסדים וציונים, וכאלה המבקשים להגר לאמריקה. הוא משתף אותנו בהגיגים פילוסופיים על טבע האדם, שיש בו שילוב של טוב ורוע, טמטום וחוכמה, ייאוש מול אופטימיות, ספר מלא וגדוש. יש בספר הברקות גאוניות, כאופן שבו מתאר אציקוביץ' שקרים ואנטישמיות ההופכים לספינים פוליטיים.
די מהר לצד ההנאה, הגעתי בקריאה לרגעים מתים, בהם העלילה הפסיקה לעניין. הספר משלב ריאליזם חד, לצד פנטזיה שלעתים תלושה. הגיבורה שלנו, מעוררת הערצה, אך ממש לא אמינה, באפן שכאישה היא מקבלת החלטה אקטיביסטית לצאת לדרך ולחפש צדק, ושם היא מתגלית כמשספת גרונות אלימה, הגוברת על פושעים ואנשי המשטרה החשאית, Wonder Woman - גרסה היידישאית, גל גדות היזהרי.
מקורו של הביטוי תיקון אחר חצות הוא, בתפילה הנאמרת בחצות על חורבן הבית, בכדי להזכיר אותו לעצמנו, וכשלב להבאת הגאולה. מהו התיקון והגאולה אותם מבקש אציקוביץ' ?
אני אישית יצאתי בתובנה, שבמקום שיש יהודים, קיימת גולה. אנחנו ביקשנו להוציא אותה מאתנו, אך היא כמו דיבוק, חוזרת להווייתנו העכשווית. אמא שלי אם הייתה מתעוררת מקברה ומביטה על חיינו כעת, אין ספק שהייתה מזהה את תרבות העיירה היהודית, במובן השלילי שלה, ולבטח הייתה זועקת עוז'לה, מה נהיה איתנו, איך זה קרה לנו ?
