ביקורת ספרותית על קראוס - גיבור בעל כורחם מאת ליאור רייטבלט
ספר בסדר

---

הנה כמה עובדות היסטוריות שנדמה לי שאין חולק עליהן:




- משה קראוס היה מנהל המשרד הארצישראלי (הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית) בבודפשט בתקופת מלחמת העולם השניה.

- משה קראוס הציל לפחות ארבעים אלף מיהודי הונגריה באמצעות שיתוף פעולה הדוק עם קרל לוץ, דיפלומט שוויצרי ובהמשך בעזרת עוד דיפלומטים זרים בהונגריה, בתחכום, באומץ וביוזמה יוצאים מן הכלל.

- משה קראוס פרסם והניע את הפצתו של דו"ח ורבה-וצלר בעולם. זהו דיווחם של שני יהודים, מהבודדים שהצליחו לברוח מאושוויץ. הפצת הדו"ח גרמה לארה"ב להפעיל לחץ על ממשלת הונגריה לעצור את שילוחי היהודים מהונגריה מה שאכן עיכב את גירושם של יהודי בודפשט.

- בקונגרס הציוני הראשון שנערך לאחר מלחמת העולם השניה, קרל לוץ נרשם ב"ספר הזהב" של הסוכנות בזכות מעשה ההצלה ההרואי שלו ושל משה קראוס. הוא היה היחיד באותו קונגרס שהזכיר את קראוס ואת חלקו הקריטי בהצלה הזו.

- ישראל קסטנר עמד בראש ועד העזרה וההצלה בבודפשט בתקופת מלחמת העולם השניה, ועדה שקמה כדי להציל את יהדות הונגריה.

- ישראל קסטנר ניסה להציל את יהודי הונגריה בדרך של משא ומתן ישיר עם הגרמנים. בדרך זו הוא הציל 1684 יהודים ברכבת הידועה בשם רכבת קסטנר. הרכבת יצאה מבודפשט ביוני 44 אך רוב נוסעיה עוכבו בברגן-בלזן במשך כחצי שנה.

- ישראל קסטנר נפגש עם ורבה, מחבר דו"ח ורבה-וצלר, שהזהיר אותו מפני המשמעות של גירוש יהדות הונגריה. לא ידוע על פעולה כלשהי שעשה כדי להפיץ את הדו"ח הזה בעולם.

- בדו"ח שהגיש קסטנר לסוכנות היהודית הוא טוען שוועדת ההצלה בראשותו הצליחה להסיט 6 רכבות של יהודים מאושוויץ למחנה ריכוז שטרסהוף. כ-15,000 מתוכם שרדו. עם זאת, במשפט קסטנר נטען (והוכח על פי הפרוטוקולים של משפטי נירנברג) כי הסטה זו נעשתה מסיבות פנימיות של הנאצים, ולא בזכות פעילותו של קסטנר, אם כי יתכן שהדבר הוצג לו כמחווה כלפיו והוא האמין.

- ישראל קסטנר העיד לטובת ארבעה קצינים נאציים במשפטי נירנברג. על עדותו לטובת אחד מהם, קורט בכר, הוא חתם בשם הסוכנות היהודית והקונגרס העולמי היהודי.

- במסמך סאסן, ראיון שערך עיתונאי הולנדי עם אייכמן בטרם נתפס אמר אייכמן כך:
שוחחתי על כל הדברים האלה עם ד"ר קסטנר ומסרתי לו בדיוק נמרץ על הפקודה שקיבלתי. הוא הסכים להניא את היהודים מהתנגדותם לגירוש ואף לדאוג לסדר במחנות הריכוז, בתנאי שאעצום עין ואניח למאות אחדות או אלפים אחדים של יהודים צעירים לעלות באורח בלתי חוקי לארץ ישראל. היה זה עסק טוב בשבילי - המחיר של 15,000 - 20,000 יהודים לא היה גבוה מדי תמורת הסדר במחנות. 'אתה יכול לקבל את האחרים', הוא היה אומר, 'אבל תן לי את הקבוצה הזאת כאן'.
העניין העיקרי שלו היה לאפשר לקבוצה נבחרת של יהודים הונגרים להגר לישראל. הוא היה נחוש להציל דם יהודי ביולוגי, כלומר חומר אנושי שיכול להתרבות ולעבוד קשה. הוא לא היה מעוניין ביהודים קשישים. הוא ביקש 700 יהודים, רובם צעירים, אף על פי שהקבוצה כללה גם את כל משפחתו. לא היה אכפת לי שקסטנר לוקח את בני משפחתו. הוא יכול היה לקחת אותם לאן שהוא רוצה. מפני שקסטנר העניק לנו שירות גדול בכך שסייע לשמירת השקט במחנות, הנחתי לקבוצות שרצה בהן להימלט. אחרי ככלות הכול לא הייתי מעוניין בקבוצות קטנות של כאלף יהודים.

- רובכם לא שמעתם מעולם על משה קראוס

***

ובכן, כל אלו הן למיטב הבנתי עובדות.
(טוב, חוץ מהאחרונה, מודה שכאן רימיתי).
מה לגבי השערות?
כאלו יש המון.
דווקא לדבריו של אייכמן על קסטנר בהקלטות של סאסן לא מצאתי התייחסויות, אבל אפשר לשער, למשל, שאייכמן מסיבות כאלה ואחרות לא אמר את האמת. למה שנאמין לפושע נאצי שאולי רצה להשחיר עוד את היהודים או להציג את עצמו כמי שתמרן בהצלחה יהודי כדי להרוג עוד יהודים?

למה העיד קסטנר לטובת פושעי מלחמה נאצים? ההשערות נעות בין "נשלח על ידי הסוכנות להעיד לטובתם כדי להשיג מידע על רכוש יהדות הונגריה שנשדד על ידי הנאצים" (מה שלא מסתדר עם כל הפושעים לטובתם העיד שלחלקם לא היה כל קשר לאותו רכוש) לבין "חשש שמא אם לא יעיד לטובתם הם יחשפו ששיתף איתם פעולה בתקופת המלחמה".

ישנה השערה שהמשא ומתן שניהלה ועדת ההצלה בראשותו של קסטנר סייעה בהצלת כלל יהודי בודפשט, ישנה גם השערה שהתערבותו של קסטנר מנעה את רציחתם של שורדי ברגן-בלזן בטרם הכניעה לבריטים.

ישנן טענות כי קסטנר ניסה להפיץ את המידע על השמדת היהודים בקרב יהודי הונגריה בטרם שילוחיהם אך היודנראטים המקומיים מנעו זאת, יש המשערים כי לא היה כל טעם להזהיר אותם ולא היה להם מה לעשות בשלב הזה.
סבתא שלי, למשל, שמוצאה מהאזור המכונה "ערי השדה" של הונגריה, אזור שיהודיו גורשו והושמדו במהירות וביעילות מצמררות, לא התרגשה במיוחד ממשפט קסטנר. מה כבר היינו עושים אם היו מזהירים אותנו? היא תהתה. לאן היינו יכולים לברוח? אבל סבתא שלי היתה בחורה בת 18 שגדלה בתור הבת השמינית במשפחה חסידית בכפר קטן וחיה חיים פשוטים ומוגנים. היו אחרים שאולי היו בעלי יוזמה רבה יותר, היו כאלו שחיו קרוב יותר לגבול, אולי היו כאלה שהיו יכולים להינצל.

ישנה השערה לפיה העיכוב של רוב ניצולי רכבת קסטנר בברגן-בלזן במשך חצי שנה הפך את אותם ניצולים לבני ערובה להבטחת שיתוף הפעולה של קסטנר, שחלק מבני משפחתו היו על הרכבת ושמפעל ההצלה המרכזי שלו שלו עמד בסיכון.

יש המשערים שקסטנר פעל כמיטב יכולתו ואף הציל יהודים רבים, לעומתם יש המשערים כי קסטנר תומרן ונוצל על ידי הנאצים וששיעורי ההצלחה שלו היו קטנים מדי ביחס מה שהיה יכול להשיג לולא ניסה לפעול בדרך של משא ומתן איתם. ישנה כמובן גם ההשערה הקונספירטיבית מעט שקסטנר שיתף פעולה עם הנאצים במודע כדי להציל את מי שהיו חשובים לו ביותר או אפילו, אם מעמיקים אל תוך מחוזות הקונספירציה, תמורת בצע כסף.

"ההיסטוריה תשפוט" קבעו השופטים בסוף משפט קסטנר, אבל ההיסטוריה לא ממהרת לציית.
ההיסטוריונים מעלים השערות, מביאים תימוכים כאלה ואחרים, לפעמים גם שופטים, אבל כל עוד הם חלוקים ביניהם - ההיסטוריה אינה יכולה להכריע.

***

למה אני כותבת על קסטנר בביקורת על ספר שבכלל עוסק במשה קראוס?
כי הסיפורים שלהם שלובים זה בזה. שניהם נשאו בתפקיד בכיר וניסו להציל את יהודי הונגריה באותה התקופה. לומר שהם לא הסתדרו ביניהם יהיה אנדרסטייטמנט. קראוס היה עד מרכזי נגד קסטנר במשפט גרינוולד הידוע יותר בשם משפט קסטנר.

***

בתיכון קראתי את כחש של בן הכט. אני לא זוכרת הרבה, רק זוכרת שגם מיד אחרי הקריאה, כשהרושם עוד טרי, לא הייתי לגמרי משוכנעת במה בעצם הוא מאשים בדיוק את קסטנר.
לא תכננתי לקרוא אותו שוב, לא מחוסר עניין אלא כי הבנתי שהוא מיושן. שיש חומרים חדשים שנחשפו שלא היו ידועים לו. הנושא דווקא מעניין אותי.
לא מתחשק לי במיוחד גם לקרוא את "האיש שנרצח פעמיים" או את "האמנם נרצח פעמיים?", כי אם לשפוט לפי השמות שלהם, התחושה שלי היא ששניהם די מוטים, כל אחד לצד שלו.

את הספר "בין קראוס לקסטנר" של אילה נדיבי, לעומת זאת, הכנסתי לרשימת הקריאה שלי כבר מזמן.
בפועל, כל עוד הוא לא מתגלגל לידי אני לא ממהרת להשיג אותו. מדובר, בכל זאת, בחומר קריאה כבד וזמן הקריאה שלי מוגבל ותמיד יש ספרים שנדחפים לפניו בתור.
לכן כשמצאתי בספריה את הספר הזה, "קראוס - גיבור בעל כורחם", ספר חדש שלא שמעתי עליו, שמחתי.
הבנתי מיד באיזה סוג ספר מדובר: ביני לביני קראתי לזה "אורה מורג למבוגרים".
אורה מורג נוהגת לקחת פרשיות היסטוריות מרתקות ולהגיש אותן לילדים במעטפת של עלילה דמיונית ובשילוב של גיבורים דמיוניים שמצטרפים לגיבורים האמיתיים של אותן פרשיות, צופים בהן או לוקחים בהן חלק.
אלו ספרים אפקטיביים מאוד: הם לא מיועדים להעביר את הקורא תהליך רגשי עמוק או ללמד אותו דבר מה מופשט על העולם. הם באים ללמד היסטוריה בדרך הכי טובה ללמד היסטוריה: פשוט לספר את הסיפור המרתק שהיא.
חשבתי לעצמי שאולי הספר הזה יהיה מהיר וקל לקריאה ויתן לי תמצית שתחסוך לי את הצורך לקרוא את הספר ההיסטורי-המחקרי שברשימה שלי.
הספר הזה הוא "למבוגרים" כי הוא מספר סיפור כבד יותר מרוב הספרים של אורה מורג, כי רובו מורכב מקטעי שיחה ארוכים (ודמיוניים) בין קראוס למספר בהיותו ילד בן 14, ולמרות שהסיפור עצמו מלא אקשן, דרך הסיפור הזו: של מבוגר המתאר את קורותיו ופעולותיו לאחר שנים רבות, לא עושה איתו חסד. רומן היסטורי המלווה את קראוס ב"זמן אמת" היה אולי עושה עבודה טובה יותר.
גם המעטפת של הספר, סיפורו של הנער בן ה-14 ואהבתו הראשונה וסיפורו של המבוגר שהוא בזמן התרחשות העלילה, נוסע לבקר את בתו, דואג לאמו, כל אלו לא מתכתבים עם העלילה המרכזית, לא מעניינים מספיק, שלא לומר מיותרים.
בקיצור, הרעיון הבסיסי של הספר: לקחת סיפור היסטורי ולהעיר אותו לחיים בעזרת מעטפת שתניע אותו ותחבר אליו את הקורא, פשוט לא עובד.
אבל מה, הסיפור עצמו, הסיפור ההיסטורי שהוא מנסה לתמצת מנקודת מבטו של קראוס - פשוט מרתק.
ומכיוון שלא קראתי ספר היסטוריה אלא ספר בדיוני מצאתי את עצמי תוהה שוב ושוב: מהן העובדות ומהן ההשערות. על מה אין ויכוח ועל מה הוא ניטש בעוז. הספר מציג את הנרטיב של קראוס, וזה טוב ויפה, אבל כמה מזה נכון אובייקטיבית? כמה מזה הוא עובדות היסטוריות?
וכאילו כדי לבלבל עוד קצת את האויב, הסופר גם הכניס לעלילה חבר ילדות של קראוס, בן מאומץ למחצה ופושע נאצי שהכיר את קראוס מילדות רק כדי לגלות בסוף שדווקא הדמויות האלו… היו פרי הדמיון.
על מה ולמה? האם חסרו לו אקשן ודרמה בסיפור האמיתי?
אני מנחשת שהסיבה היא שעל חייו הפרטיים של קראוס ידוע מעט מאוד. הוא היה אדם ששמר על פרטיותו ולא היו לו ילדים שיוכלו לספר עליו.
ועדיין, מיותר בעיני להכניס חלקים דמיוניים שנועדו לזעזע ולרגש בסיפור היסטורי שהוא כאוב מספיק כפי שהוא.

בסופו של דבר, לאחר סיום הספר (עם החצי הראשון נמרחתי שבוע, החצי השני נקרא בלילה אחד כשכבר הייתי שקועה עמוק בפרשייה ההיסטורית המורכבת הזאת), מצאתי את עצמי מול גוגל, פותחת עוד ועוד דפי ויקיפדיה וכתבות ומנסה לברור מכל שפע המידע מה לא נתון במחלוקת, מהן העובדות ואיפה נכנסת הפרשנות.
כמובן שעם כל הכבוד לויקיפדיה… זה פשוט לא מספיק, ולכן אין מנוס - אצטרך להגיע לספר של אילה נדיבי, שבמקום להימחק מהרשימה - קודם בתור.


והספר הזה?
האם הוא מומלץ? כמו שאפשר להבין, לא התלהבתי ממנו במיוחד, אבל אם מטרתו כמו שהנחתי מלכתחילה היתה ללמד פרק בהיסטוריה אי אפשר להכחיש שזה עבד.
אז אם אתם רוצים פתח לסיפור ההיסטוריה המרתק והכאוב הזה, שאולי יפתח לכם את התיאבון לעוד ואולי יספיק לכם כמו שהוא, ממליצה עליו בכל זאת.

***

ועוד פרט טריויה קטן ומעניין שהספר גילה לי: מסתבר שדמותו הידועה של ארבינקא של אפרים קישון מבוססת על אדם אמיתי בשם ארווין בר, שגם לו סיפור חייים מרתק המסופר בספר בשם "באצבע ידו השמאלית". ערך הויקיפדיה של ארבינקא אמנם לא מכיל את המידע הזה, אבל רמז קטן אפשר למצוא שם: מסתבר שארבינקא, במקור, כלל לא היה Arbinka אלא Ervinka, כלומר שם חיבה לארווין. קישון שהבין שהקהל הישראלי לא קרא נכון את השם זרם עם השיבוש והשאיר אותו כך.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על קראוס - גיבור בעל כורחם