ביקורת ספרותית על כך הולכים השותלים מאת גיורא אילון
ספר טוב

---

טסתי לחופשה באי נידח ביוון. נעזוב רגע בצד את העובדה שמסתבר שעבור הישראלים האי הזה לא כל כך נידח... אבל נו מילא. שלושה ימים בריזורט אל מול נוף הים הפתוח, אל מול אוויר צלול ובעיקר אל מול שעמום מבורך ומדהים שכל כך חיכיתי לו אחרי שנה שכזאת.

אז כן, השלווה הייתה מדהימה, הנוף היה מושלם. מלבד העובדה שהטיסה חזור בוטלה והייתי צריכה לתת יד למחיר מופקע של ארקיע שהפר את שלוותי הקסומה הכל היה בדיוק במקום. ומסתבר שגם הספר שלקחתי איתי היה בדיוק במקום.

סיפורים קצרים אודות ימי ההתיישבות בשרון. על רקע פרדסים, שדות, חופש ותמימות אנו נחשפים לנקודת המבט הציונית של פעם, הקיבוצים, המושבים, כשהכל היה ראשוני ובתולי. ספר על מציאות שחוזרת על עצמה, האופטימיות והנאיביות אל מול קשיי העבר וההווה הרודפים אחרינו. מוטיב הבנייה והרצון לתקומה תוך מאבק ממושך בנפש פצועה שרק מחפשת שייכות.

ארץ ישראל, את מיוחדת במינה. את מדהימה אותי, את מקסימה אותי, את מרגיזה אותי ואת משלימה אותי. אל מול אותם תיאורים של השרון, כמי שגדלה כל ילדותה בכפר סבא. התרגשתי מתיאורי המרחב והפרדסים, אותם הפרדסים בהם הייתי רצה כילדה עם אבי ואחיי הגדולים, אותם פרדסי תותים מאחורי מגדל המים הישן, היכן שעובר הקו בין כפר סבא להוד השרון. פרדסים שמסמלים ילדות.

ספר שעמודיו נקראים בזה אחר זה, כמו זעקה שרוצה לצאת אל אוויר העולם. זה ספר מרגש. כן, זו המילה, מרגש.

בסוף הספר הסופר מתוודה כי בתהליכי העריכה נודע לו שנותרו לו רק מספר חודשים לחיות עקב מחלת הסרטן.
תודה אילן שלפני הסוף הצלחת להעניק לנו ממך סיפורים כאלה. זה היה חשוב.

» ביקורות נוספות של בר
» ביקורות נוספות על כך הולכים השותלים