ביקורת ספרותית על כך הולכים השותלים מאת גיורא אילון
ספר מעולה

---

ילדים הולכים בשדה-תמונת שחור לבן

יש לי חולשה לספרות העוסקת בעלייתה ונפילתה של ההתיישבות העובדת. אני קורא, ספרים בתחום, מתוך חיפוש צדק פואטי לעובדה שההתיישבות העובדת היא עדיין פאר יצירת הציונות, היא אומנם חוותה משברים שגרמו לה לשנות את פנייה, אך היא יצאה מהן מחוזקת ורלוונטית.

גיסי, שביתו, בקיבוץ חניתה, סמוך לגדר המערכת, סיפר לי, כי לפני זמן לא רב, על בת דודתו האהובה, מיסדת אחד מיושבי השומרון, שהיגיע עם בני משפחתה, לסיור מורשת בחניתה, ואמרה בשכנוע רב, הביטו לקיבוץ הזה, סמל חומה ומגדל בספר. פעם הם היו חלוצים, כעת אנחנו החלוצים.

הבעיה שאנחנו התחלנו להאמין בטענה הזאת, באי הרלוונטיות של ההתיישבות העובדת. אבל מה לעשות, מבלי שבקשנו, היגיע השבעה באוקטובר. על רקע הזוועה, היו תמונות שרגשו (היו הרבה כאלה), אחת מהן, הייתה תמונת הבילבורד שהוצב בכניסה לקיבוץ נחל עוז, לקראת חגו, ובו כתוב, עד התלם האחרון, שבעים שנה לקיבוץ נחל עוז. הסיסמה שאותה תבע טרומפלדור, על התיישבות והתלם החקלאי, כקובעי גבולות המדינה. כעת אף אחד לא חולק יותר על הסיסמא שמאחוריה עומדות קהילות נפלאות, בעוטף עזה ובגבול הצפון, חיים ובועטים, אבל חבולים יותר מאי פעם.

אולי זאת הסיבה, שמבלי שחשבתי, רכשתי ספר בו נתקלתי באקראי בחנות הספרים, העוסק בהתיישבות העובדת. מומאר, בשם הנהדר, כך הולכים השותלים, אותו כתב גיורא אילון, המספר על מושבי השרון, על עליתם והשבר שהם חוו, בשעה שפרדסים שלהם הפכו לערך נדלני. אז זה לא בדיוק קיבוץ בגבול המדינה, אבל השורשים הם אותם השורשים, ואת חלקן של המשפחות אני מכיר ממעגלים שונים בחיי.

איילון, כותב על האנשים שיסדו את מושבי השרון. הוא עצמו נולד במושב בני ציון, שמייסדיו היו יקים. שם המושב בספרו בדוי, גבעות. אילון, גדל במושב, עקר ממנו לירושלים, כתב במקומון ירושלים, וחזר לאחר שנים למשק הוריו, אך תמיד הוא שמר על יחס חם ואנושי לוותיקים, והקשיב ואצר בזיכרונו את סיפוריהם, הקטנים והגדולים שמהם עשוי הנס הציוני. לאחר שנים רבות, כשהוא אדם לא צעיר, וגיבורי סיפוריו רובם כבר לא בין החיים, הוא החליט להפוך את הסיפורים לספר רגיש ומיוחד.

חלקם של גיבוריו, הם המספר עצמו ובני משפחתו, כמו באחד מהסיפורים, הוא ואחותו, ילדים בגן הילדים, אליו הגיע מזכיר המושב, בכדי להסתודד עם הגננת ולהסביר לה, שהם אינם יכולים להיות עוד בגן, משום שאביהם היה חייב חוב לוועד. הילדים, שבביתם לא היה אף אחד, נאלצו ללכת לגינה ואכול את הסנדוויץ' שהכינה להם אימם. כך בהומור ובציניות מושחזת, מספר אילון, על רגעים יפים המכונים גן עדן, ועל רגעים נוראים של עוול ורעות אנושית, המכונים גיהינום, כך היו המייסדים, בני אדם לטוב ולרע, שבחייהם בנו מפעל חיים.

אני לא יכול להתאפק, וחייב להיות מעט קלקלן ולספר לכם את הפאנץ' של אחד הסיפורים, בדרך כלל לכל אחד מהם יש כזה. ליד מושב גבעות, הייתה מעברת עולים. יום אחד, בית הספר של המושב, התבקש לקלוט שלושה ילדים מהמעברה לאחת הכיתות. העמידו את שלושתם ליד הלוח, ובחנו אותם לפני הכיתה כולה. חיבור וחיסור שלושתם ידעו, אחר כך עברו לחילוק, רק ילד אחד הרים את היד ואמר שהוא יודע. איך אתה יודע, שאל המורה בהתנשאות, מהדוגמה הרשומה על הלוח ענה הילד. כמובן שהוא עבר את הבחינה והשתייך לכיתה.

ברבות השנים אורגן כנס מחזורים, עשו מאמצים לאתר את הילד, אורי שמאי, הפך למפקח במשרד החינוך, לאחר הפצרות רבות, הוא נעתר לבקשת המארגנים, לשאת דברים בשם ילדי המעברה, שאגב הפכה בהמשך למושב בצרה, הוא רק לא אמר מה יהיה תוכן דבריו, וכשהוא עלה, הוא אמר, אני מאוד רצתי ללמוד בבית הספר במושב, משום שהבנתי שזאת הדרך היחידה שלי להתקדם בחיים, אבל לפני שנשלחנו לבית הספר, נדרשנו לעשות קרחת, כי אמרו לנו שילדי המושב והוריהם חוששים מכינים, ההשפלה היגיעה לשמים אמר, כך למדתי את השיעור החשוב ביותר בחיי, על גאווה ודעה קדומה, אמר וירד מהבמה מותיר קהל המום.

בספר, יש אפילו סיפור על התלם שקבע את הגבול, אבל הוא מפתיע ושונה מהנרטיב הציוני וגורם לחיוך גדול.

אילון, הוא לא כותב רגיל, הוא אדם שהיה שנים בסדנאות כתיבה, שנים הוא אגר סיפורים מרגשים, ולאחרונה כתב את סיפרו, בעת עריכתו הסופית, הוא נפטר. זהו ספר פרמיום יפיפה ולא שגרתי, לאלה שאוהבים לפסוע בשביליה הנשכחים של ארץ ישראל, דרך הסיפורים המרגשים שתמיד מנחמים ומלמדים חוכמת חיים.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על כך הולכים השותלים