ביקורת ספרותית על כל הפחדים בעולם מאת פיטר סוונסון
ספר לא משהו

---

הקדמה ראשונה:

בחזור מארצות הברית, היה אמור להיות לנו קונקשן של חמש שעות בבוסטון. איך מבלים חמש שעות עם שלושה ילדים עייפים שישנו רק שלוש שעות בלילה ואולי עוד שעה וחצי בטיסה? התלבטנו אם שווה לנסות להספיק משהו בבוסטון או שנהיה עייפים מדי, אולי נלך לנמל, הציע בעלי, אני חשבתי שאולי עדיף למצוא איזו פינה לקרוס בה ולהעביר את הזמן איכשהו.
אבל אחרי שהתיישבנו במטוס, הודיעו פתאום על תקלה, הציעו לנו להישאר לשבת בזמן שמנסים לתקן אותה. הטיסה נדחתה ונדחתה, הורידו אותנו מהמטוס, הודיעו שהטיסה מבוטלת, התחלנו לחפש אלטרנטיבות, כי הבנו שלטיסה שלנו מבוסטון לארץ כבר לא נגיע… ואז הודיעו שהטיסה כן תצא לדרך עם הגבלה אחת: השירותים במטוס לא פועלים. ליתר בטחון לא חילקו שתיה בטיסה הזאת. הקונקשן שלנו התקצר לשעתיים וחצי, כך שלפחות את הדילמה של איך נעביר את הזמן בבוסטון - פתרנו.
יצא שהספר הראשון שקראתי כשחזרנו לארץ היה "תולדות שן הלוויתן" הקודר, שמתרחש ברובו בבוסטון, ונמל שלה, ופתאום קצת הצטערתי שלא הלכנו לראות אותו…
ואם זה לא הספיק - הגיע הספר הזה שנפתח בתיאור הגעתה של הגיבורה, קייט, לבוסטון. היא נתקעת בפקק במנהרה בין שדה התעופה לעיר, זה דווקא חלק שלא עושה הרבה חשק להצטרף למסע שלה, אבל כשהיא נחלצת משם היא מגיעה לדירה היפהפיה של בן הדוד שלה. אנחנו מלווים אותה בכל שלב של הכניסה לדירה, סובלת מג'ט לג, מוזגת לעצמה שמפניה, הולכת לשירותים, מחפשת משהו לאכול… יש משהו כובש בכתיבה של סוונסון שקופץ מליווי דקדקני של פעולות יומיומיות של גיבורה נורמלית לכאורה לסיפורי רקע של דמויות מופרעות ומוזרות. אני חושבת שזה מעבר לתחושת ההזדהות שלי עם תחילת הספר, תיאור ההגעה לעיר זרה אחרי טיסה ארוכה, ועוד עיר שכמעט ביקרתי בה בעצמי ממש לאחרונה.
יש משהו באמת סוחף בכתיבה שלו, אבל…

רגע, הקדמה שניה:

שני ספרים נתתי לאבא שלי לאחרונה, את רצח ראוי של פיטר סוונסון ואת האלמנה של פיונה ברטון.
שמת לב, הוא אמר לי כשהחזיר לי את הספרים, שאצל סוונסון יש גיבורות נשיות חזקות, פועלות, מניעות את העלילה, והגברים די עלובים, נגררים, בעוד שאצל ברטון זה הפוך, הנשים קצת עלובות, נגררות?
האמת שלא שמתי לב, אבל אחרי הפניית תשומת הלב הזאת - זה בולט גם בספר הזה. קייט הגיבורה סובלת מחרדות ויש לה עבר טראומטי, אבל היא מתמודדת עם הפחדים שלה ומכריחה את עצמה להתקדם ולהתגבר. הגברים בספר הם כולם בעלי, איך לקרוא לזה, חולשות מסוגים שונים עד לפסיכופתיות מוחלטת.
אבל למרות נקודת הדמיון הזאת, ונקודת דמיון נוספת: מעבר של הסיפור בין נקודות מבט שונות של גיבורים שונים ובין ההווה והעבר של הדמויות שכמובן משפיע על ההתרחשות בהווה, הרגשתי שהוא שונה מהספר הקודם של סוונסון שקראתי.
רצח ראוי לא היה ספר בלש: הוא לא נפתח ברצח ובניסיון לפענח את הרצח. הוא נפתח בשתי דמויות שמתכננות רצח, עבר בין נקודות מבט ובין זמנים - ואז התרחשה תפנית דרמטית, והעלילה לקחה כיוון אחר. בשום שלב בספר, אני חושבת, הוא לא היה בלש קלאסי שבו הקורא לא יודע מי הרוצח. הוא היה מותח כי לא היה ברור לאן הולכת העלילה, איך זה ייגמר, ובעד מי אנחנו בכלל, בהתחשב בזה שאף אחת מהדמויות לא היתה בדיוק צדיקה.
כל הפחדים בעולם, לעומת זאת, כן בנוי בתבנית של ספר בלש: יש רצח, יש חשודים, יש גיבורה "טובה" שאנחנו חפצים ביקרה, יש רעים כלשהם שאמורים לבוא על עונשם, רגע, אז לכאורה יש מתח, כי אנחנו לא יודעים מי הם...?
כן, רק שאנחנו מקבלים תשובה לשאלה הזאת בערך באמצע הספר… ומהרגע הזה הספר הופך להיות הרבה פחות מעניין והקריאה הרבה פחות סוחפת.
לכאורה נשאר המתח של איך זה ייגמר, מי עוד יירצח, האם הרוצח ייתפס. אבל כל זה פשוט לא מספיק. כי מספר מתח/בלש אני מצפה גם לטוויסטים, להפתעות. ובספר הזה, מהרגע שמתבהר סיפור הרקע של אחת הדמויות ומתברר מי הרוצח - אין באמת הפתעות. נכון שלא ידעתי אם הרוצח ייתפס או לא, אם עוד דמויות יירצחו או לא, אבל ידעתי שאלו האפשרויות: או שכן או שלא, וקצת ציפיתי מסוונסון לשלוף עוד איזה שפן מהכובע, להפוך איכשהו את הקערה על פיה ולהפתיע אותי, וזה לא קרה.

***

אני לא בטוחה למה מתכוונים כשמגדירים ספר כ"ספר מתח פסיכלוגי" אבל עושה רושם שבעיני סוונסון המשמעות היא - לכתוב דמויות מופרעות, מוזרות, כאלה שכל קורא יחשוב לעצמו "וואו, הדמות הזאת חייבת דחוף לראות פסיכולוג!" עושה רושם שהשאלה עד כמה אמינות או עמוקות הדמויות האלה - מטרידה אותו הרבה פחות.
זה עבד ברצח ראוי, בגלל תפניות העלילה שהצליחו להפתיע, זה לא עובד כאן.
אז אם במקרה קראתם ואהבתם את רצח ראוי - אולי תישארו עם הטעם הטוב ואל תעברו לרצח, סליחה לספר הפחות ראוי הזה.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על כל הפחדים בעולם