ביקורת ספרותית על כנפיים מאת שלומית אשר

---

אז מה אמורה לעשות עם עצמה גרושה לקראת סוף שנות השלושים אם היא לא רוצה למצוא את עצמה בקרוב עם סיגריה ביד ומכנס מנומר כמו בסרטים הישנים?
גם בשנת 2024 התדמית של גרושות עדיין לא משובבת נפש, למרות שבמקרים רבים היכולת של גרושה צעירה להציע משהו לשידך העתידי ממש לא מבוטלת וסביר להניח שגם עולה על הגבר שממנו התגרשה...
כי תחשבו על זה: היא כבר מנוסה באיך מתנהלים כאדם בוגר, לא ילדה בת 16 שאף פעם לא יצאה מהבית ולא נוהגת ולא יודעת מה זה כרטיס אשראי...

גרושה עם ילדים, לא פוליטיקלי קורקט להגיד - אבל כבר הוכיחה את פריונה ואת יכולתה לטפל בצאצאים. ובמקרה הזה הטיפול מתבצע תוך כדי עבודה במשרד עם בוס מבאס וג'ינגול האינטראקציה מול המסגרות החינוכיות והחברתיות השונות.

חלוקת התפקידים המתוארת בספר היא כצפוי החלוקה המסורתית בין גבר לאישה. האישה שרת הפנים והגבר שר החוץ, מנהל את העניינים מול העולם כאשר האישה בעיקר צריכה להיות נעימה.

אך נועה גיבורת הספר גם בוחרת בתפקיד זה, ומצטיירת כאדם צנוע שלא מחפש להשתלט ולחרחר מריבות. לרוב היא בוחרת לוותר בעניינים חברתיים, אולי יותר מדי, ולקוות שתבוא איזו ישועה.
זו הביקורת שלי על הדמות, שלפעמים היא מיישרת קו עם דברים שלא צריך לשתוק עליהם, וזה מה שמוביל למערכות יחסים די אגרסיביות.
גם הבחור החדש נשמע טו גוד טו בי טרו, ומי שיקרא את הספר כבר יבין.
מצד שני כשאלה הקודים החברתיים אז השאלה כמה מקום כבר יש לה לשנות...

אבל היא שורדת זאת, ואפשר לשרוד - גם כשהגננת של הבת שלך אינה מסוגלת לקבל ביקורת, והמחנכת לא יודעת לחנך כשיש לה עוד מאות כמו הבן שלך בן ה-11, והחברות של אמא שלך רכלניות קשקשניות.

וזה עוד בלי לדבר על המשפחה של הגרוש שנשמעת די איומה, ונועה משכנעת את עצמה שהיא לא.
המשפחה מפילה את אחריות הגירושים עליה, כנראה כדי להרגיש טוב יותר עם מערכת היחסים החדשה בחייו!
אני חושבת שבמקום נועה הייתי רוקדת על מדרגות הרבנות כמאמר השיר שהיא מצטטת.
נשמע לי בין השורות שהמשפחה בחרה בנועה אך התחרטה, הם פשוט מצאו מישהי שיותר תתאים לתמונה שהם רוצים למכור לציבור...

אך המכה של הגירושין גורמת להכול להיצבע בצבע הזה, ויש פחד גדול מהסטיגמה, בעיקר בחברה הדתית הקיצונית, שבה בעיקרון את אמורה תמיד להיות בת 18 שמעולם לא לחצה יד לגבר.
את אמורה למכור חלום, זה לא אמור להיות הגיוני, והרבה גרושות שנלחצו יתר על המידה על ידי משפחת הבעל והחברה בכללותה מגיעות באופן טבעי לכיוון השני, מציפור בכלוב של זהב לפורקת כל עול...

לכן חשוב מאוד שיהיה שיח בנושא זה, כמו ששלומית עושה, בהרבה הומור וכנות...
כי לפעמים הבדידות היא הכי גרועה ולאו דווקא הבדידות הזוגית, אלא התחושה שאין מאיפה להתחיל לשקם וגם אם היה אז אולי זה יותר מדי מאתגר ולא שווה.
לכן הדבר שהכי שימח אותי בספר זה שהיא מצאה חבורה של בנות שתחזיק אותה והיא אותן אפילו שלא כולן באותו סטטוס משפחתי, ואולי זה אפילו יותר טוב. זה כבר לא כמו בגיל 20 שכולן עושות אותו דבר, זה יותר מעניין לשמוע דעות שונות.

וכמאמר שירה של מ. סיירוס:
"אני אקנה לעצמי פרחים
ואכתוב את השמות על החול
אוכל גם לדבר איתי הרבה שעות
ולעשות מה שאתה אינך יכול
אני ארקוד לגמרי בעצמי לבד
ואחזק לי את ידיי בעצמי
כי לא יכולת לאהוב אבל אני אבל אני
אוהב הרבה-הרבה יותר רק את עצמי!"

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על כנפיים