ביקורת ספרותית על רחוב המרגלים - בית סלאו #4 מאת מיק הרון
ספר טוב

---

"החוק הראשון במשחק הריגול, סודות לא נשארים סודות" (עמוד 244).

הספר "רחוב המרגלים" (הוצאת אריה ניר ומודן, 2024) הוא הספר הרביעי והמוצלח במיוחד בסדרת "בית סלאו" של הרון, שזכתה בפרסים רבים ועובדה לסדרה באפל טי־וי, בכיכובם של גארי אולדמן וקריסטין סקוט־תומאס. בית סלאו הוא בית בלונדון שמשמש כבסיסה של יחידה שאליה נשלחים סוכנים כושלים של שירותי הביון הבריטיים, שירות הביטחון (MI5), המקביל הבריטי לשב"כ, ושירות הביון החשאי (SIS), המקביל הבריטי למוסד. הסוכנים שהוגלו לבית סלאו מכונים סוסים, ובגלל שסלאו נשמע כמו שיבוש של המילה איטי באנגלית (Slow) הם מכונים "הסוסים האיטיים".

בין סוכני היחידה, שכל כולה טיפוסים אקסצנטריים ובהם רודריק הו, מומחה מחשבים וטכנולוגיה שנשמר לעצמו, ריבר קרטרייט, איש המבצעים ה"מורעל" שנכשל דווקא בבחינת הסיום של קורס ההכשרה (והוא נכדו של המ"ז – המנוול הזקן – רב־מרגלים אגדי), קתרין סטנדיש, בעברה העוזרת של צ'רלס פרטנר, מנהל שירות הביטחון שהתאבד בנסיבות מחשידות, ואחרים. בספר הקודם הצטרפו לחבורה שירלי, סוכנת שמתמודדת עם בעיית שליטה בכעסים, ומרקוס לונגרידג', אשר שבעברו היה בצוות הטקטי, היחידה המבצעית של השירות, ונזרק לבית סלאו לאחר שהתברר כי הוא מכור להימורים. עתה הצטרפו אליהם מנהלת משרד חדשה, מוירה שמה, שנועדה להחליף את קתרין שלכאורה פרשה, וקואו, ברנש מסתורי שנשמר לעצמו. ככלל, השגרה המייאשת של בית סלאו, שכוללת יחס מזלזל (וכמעט מתעלל) מצד מפקדם מוציאה את חברי הצוות מדעתם. לכולם יש מכנה משותף אחד – הם רוצים לחזור לשטח ולפעילות. רובם יעשו הכול בשביל זה.

האיש שעומד ראש בית סלאו הוא ג'קסון לאמב, איש גס רוח, שמן ומגודל, שנראה שנהנה לבוז לאנשיו על כך שהוגלו ליחידה בפיקודו. במבט ראשון קל לחשוב שלאמב הוא לא יוצלח כמו פקודיו, אך לאמב גייס והפעיל סוכנים בשירות החשאי ופעל במזרח ברלין בשלהי המלחמה הקרה. לאמב "היה סוכן רוב חייו הבוגרים, ועודנו סוכן בכל פעם שכבה האור. ודבר אחד שסוכנים לומדים במהירות הוא שאלו שכותבים את החוקים כמעט לעולם אינם סובלים מנחת ידם" (עמוד 317). כאמור, מה שנראה לעין הוא לא תמיד האמת. פרטנר מכר מידע לרוסים במשך עשור, ואילו לאמב היה האיש שעליו הוטל להתנקש בו ולנקות את הבלאגן כך שהפיאסקו בדמות ראש שירות שהוא למעשה חפרפרת של המודיעין הרוסי לא יתגלה. מאז, אף שלא ברור מדוע, הוא בגלות בבית סלאו. גם שם, מרופט ומסמורטט ומוזנח לאמב הוא נמר אמיתי. 

"מרגלים אוהבים סיפורים: לכן הם מרגלים" (עמוד 208), והפעם הצוות נתקל בסיפור מעניין במיוחד. שגרת יומם האפורה והמשמימה של "הסוסים האיטיים" הופרה כאשר מתנקש ביקש להרוג את המ"ז, שבעצמו סובל מדמנציה קלה. התכנית משתבשת והצוות מנסה לגלות מי ניסה להרוג את המשנה (לשעבר) לראש שירות הביטחון, דייוויד קרטרייט (הידוע בכינוי מ"ז), ומדוע? זה לא עוזר שאחד משלהם נחשב למת ושהזמן דוחק. שוב לאמב ינסה לעשות לימונדה מהלימונים שקיבל, גם אם לשירות יש ראש חדש, אם הליידי דיי עדיין ממשיכה בתעלוליה וכלל לא ברור איזה סוד מסוכן מחזיק בראשו המבולבל המ"ז.

הכתיבה של הרון נהדרת. קל להיסחף בעולם שברא ולהיכרך אחר המפסידנים של לאמב, בניסיונם לפענח את התעלומה כשכל הסיכויים לרעתם. הדיאלוגים ששם בפי הדמויות שלו פשוט נפלאים (בחלק לא מבוטל מהם לאמב הוא משתתף פעיל ונשכני). הקורא חד האבחנה יזהה במהלך הקריאה שהמחבר שאב השראה (שלא לומר גנב) מלה־קארה. הדבר בא לידי ביטוי, קודם כל, בהסתכלות מציאותית, אכזרית וצינית על מקצוע הריגול, אבל גם בסגנון. אצל לה־קארה כונו אנשי יחידת המבצעים של השירות "ציירי המדרכות" ואנשי יחידת המתנקשים כונו "ציידי הגולגולות". ב"סוסים איטיים" בחר המחבר לכנות אתו אנשי יחידת המעקבים בשם "הכלבים", ואת אנשי המבצעים המיוחדים "משיגנים". 

גם הדמויות דומות יותר לרב־המרגלים ג'ורג' סמיילי, גוץ מקריח וקצר רואי (שלמעשה היה לא רק חוקר מבריק בריגול הנגדי, אלא גם איש מבצעים מיומן שפעל בגרמניה במלחמת העולם השנייה), ולשותפיו לפשע (קוני זקס מישהו?). ובכלל אין בספר גיבורים נוסח ג'יימס בונד, ג'ייסון בורן, ג'ק ראיין וגבריאל אלון ואפילו לא גדי, קצין הצנחנים לשעבר ומפקד החוליה במוסד שיצר מישקה בן־דוד בספרו הנהדר "דואט בביירות". גם כך וגם כך למי אכפת. הסיפור עובד וממכר. העיתונאי אורן נהרי קבע בצדק כי "מיק הרון הוא סופר הריגול הטוב – והשנון – בדורנו". נמצא, אם כן, יורש ראוי ללה־קארה. עכשיו רק נשאר לחכות לספר הבא.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על רחוב המרגלים - בית סלאו #4