ביקורת ספרותית על קללת הכלים השבורים - דמדומי העוצמה הצבאית והמדינית הישראלית 1967-1982 מאת עמנואל ולד
ספר מעולה

---

הספר "קללת הכלים השבורים" מאת ד"ר עמנואל ולד (הוצאת שוקן, 1987) הוא דו"ח קשה לקריאה בעיקר משום שחלק מהליקויים שהוא מצביע עליהם היו נכונים וחלקם נותרו עמנו. ולד, שעשה את שירותו בחיל השריון, השלים דוקטורט בניתוח מערכות באוניברסיטת סירקיוז שבמדינת ניו יורק. ולד שימש כמרצה באוניברסיטה העברית וכחוקר במרכז לחיזוי טכנולוגי שבאוניברסיטת תל אביב. ב־1975 שב לשירות בצה"ל בדרגת ייצוג של סא"ל. כשלוש שנים לאחר מכן מונה לעוזר סגן הרמטכ"ל וראש אג"ם, אלוף יקותיאל אדם, והוענקה לו דרגת ייצוג של אל"ם. הרמטכ"ל משה לוי הטיל על ולד להכין דו"ח העוסק בבניין צה"ל לעשור הקרוב תוך ניתוח לקחי המלחמות הקודמות. כאשר נודע כי הדו"ח הוא ביקורתי, ניסה הרמטכ"ל למנוע את השלמתו. בין היתר נעשה ניסיון להאשים את מחברו בעברות בטחוניות. לאחר שהושלם נמנעו מלדון בו. שר הביטחון דאז, יצחק רבין, הורה לקיים במטה הכללי דיון מקיף בדו"ח, ולאחר שדיון זה לא התקיים התפטר אל"מ ולד מצה"ל. את הדו"ח, בתצורתו הלא מסווגת, הוא עיבד לספר זה.

"צבא אמור לנצח במלחמה. מדינות משקיעות סכומי־עתק בבניית צבא ובאחזקתו, והן עושות זאת במשך שנים כשי שצבא זה יוכל להביס בזמן קצר־ביחס של מלחמה את הצבא הניצב מולו" (עמוד 122), כתב. מבחן הלמידה לצבאות הוא המלחמות. במהלכן מתקיים למעשה "עימות בין תפיסות הלחימה, הטקטיקה, ארגון סדרי הכוחות ומבנם ורמת ביצועי מפקדים ועוצבות של שני צבאות יריבים. התוצאות הצבאיות של העימות, המתנהל בין צבאות יריבים במלחמה, מגדירות את הצד המנצח ואת הצד המובס. צבא ינצח במלחמה כאשר ישיג הצלחה טקטית: יגבר על הצבא הניצב מוחו וינחיל לו מפלה צבאית" (עמוד 122). מהו ניצחון? לדבריו, זהו "מושג טקטי, הנמדד במונחים טקטיים־צבאיים, כיוון שתרומת הטקטיקה לאסטרטגיה היא צבאית. התועלת העיקרית, שניתן להפיק מניצחון צבאי, היא אפוא היכולת לממש בעקבותיו מטרה אסטרטגית־מדינית" (עמוד 122).

במלחמת העצמאות, כתב ולד, היה צה"ל נחות בעוצמתו ביחס לצבאות ערב ברמה הטקטית. "הפתרון שמצא צה"ל לדילמה זו התבסס על מלחמת תנועה, תמרון ותחבולה, שנשענה על איגופים ועל לחימה בלילה" (עמוד 190). מאז, טען, התקשה צה"ל לנצח ברמה המערכתית. צה"ל, קבע, "ניצח טקטית במלחמת ששת־הימים, סיים ב"תיקו" את מלחמת יום־הכיפורים (לאחר שספג תבוסות טקטיות במהלכי הפתיחה שלה) ונכשל כישלון טקטי ביבשה במלחמת שלום־הגליל. הרקורד הצבאי במלחמות אלו, בשתי מלחמות ההתשה ובמבצע ליטני, מעיד על שחיקת היכולת של צה"ל להשיג הצלחות טקטיות במלחמה במהלך התקופה. התפוקות הטקטיות הניכרות, שהושגו ביבשה ב־1967, הצטמצמו והלכו ממלחמה למלחמה" (עמוד 9). הוא קשר כתרים רבים, ובצדק, לקרב אום כתף שבו לחמה אוגדה בפיקוד האלוף אריק שרון. "בקרב היחיד במלחמה, שהיה קרב אוגדתי טקטי אמיתי, הפעיל האלוף שרון במשולב כוחות שריון, חי"ר, צנחנים מונחתים ממסוקים וארטילריה בהיקף, שטרם הוכר וטרם הופעל עד אז בצה״ל. בהתקפת לילה מרוכזת" (עמוד 88), כתב ולד, "נכבשו תוך שעות ספורות מתחמי אבו־עגילה ואום כתף" (עמוד 89).

ולד הצביע על כך שהסיבות לאי־היכולת הצבאית שהגיעה לשיא במלחמת של"ג היו "מקצועיות פיקוד חסרה ולקויה בכל הדרגים, ובמיוחד העדר כושר מצביאות; מבנה כוח לא נכון מהבחינה הצבאית־תורתית ומהבחינה המקצועית־מעשית, שאינו מתאים וגם אינו יעיל בהתייחס למשימות המוטלות עליו; "דוקטרינות" לחימה נאיביות; שיטת אימונים, שבעיקרה היא טכנו־טקטית יחידתית; היעדר יכולת הפעלה, ניהול ושליטה על מבצעים צבאיים מערכתיים" (עמוד 10). הוא ציטט את הגנרל הגרמני פילדמרשל אריך פון מנשטיין שקבע כי "אינסטינקטים מסוימים לבעיות אופרטיביות אינם תחליף לאימון ולהכשרה המקצועית המקיפה של מפקד צבאי, המאפשרת לו לקחת סיכונים מתקבלים על הדעת במהלך מבצע, כיוון שהוא יכול לשלוט בהם ולכוון אותם" (עמוד 78).

לדבריו, "סדר הכוחות היבשתי הלוחם של צה"ל, הבנוי על אוגדות, מתאמן בגדודים. שיטת האימונים הטיפוסית לעשור שבין יום־הכיפורים ושלום־הגליל (ולאחריה) תפורה במידה רבה למידותיה של זווית הראייה החילית הצרה, וזו יוצרת וממסדת דגשים מעוותים של אימון יחידתי ברמה הטכנו־טקטית – במקום אימון עוצבתי ברמה הטקטית. אשליות נואלות לגבי הכשירות המבצעית של כוחות היבשה, הנשענות על תוצאות תרגילים שלדיים וטלפונים, על פעילות ביטחון שוטף ועל רמת הביצועים הלא־מייצגת של יחידות עלית קטנות, המופגנת במבצעי־איכות, מתפוגגות במלחמות, כאשר מתברר המחיר האמיתי של אימונים לא נכונים ולא מספיקים לאורך זמן" (עמוד 14). יתרה מכך, קצין חי"ר בכיר בפיקוד הצפון שהיה במלחמה בחמ"ל הפיקוד אמר ביחס ללוחמת הלילה בשל"ג כי "עוד טעות ממלחמת יום־הכיפורים שחוזרים עליה: הלילות השקטים ; יושבים ולא עושים כלום" (עמוד 45).

אמנם, ציין ולד (וכיוון לחטיבת הצנחנים הסדירה בפיקוד אל"ם יורם יאיר), "הנחתת הגל הראשון של כוחות חי"ר מהים בשפך נהר האוואלי בליל היום הראשון ללחימה התבצעה בהצלחה כמתוכנן" (עמוד 35), אך בפועל, "אוגדת השריון לא הצליחה לפתוח את ה"פקק" בצידון; שתי חטיבותיה המשוריינות לא חברו כמתוכנן לכוחות החי"ר שהונחתו בדרך הים, התקדמותם של כוחות אלה נבלמה בגלל מחסור בטנקים, בנגמ"שים ובארטילריה, כשמומנט הנחיתה המוצלחת מתמסמס והולך" (עמוד 36). למעשה, קבע, "ביום הראשון התנהלה הלחימה עד ללילה, בהתאם למתוכנן. העיתוי, שנקבע להנעת האוגדה שהיתה אמורה לאגף את הסורים מעורפם בצפון הבקע בגזרה המרכזית, אפילו הוקדם ביחס לתכנון המקורי. כוחות החי"ר, שהיו אמורים לפעול בגזרה המערבית, לכתר את ביירות ולהיות בכוננות לנוע לכיוון צפון הבקע, הונחתו מהים בשפך נהר האוואלי, עמוק יותר מאשר יעד ההנחתה המתוכנן בשפך נהר הזהרני. והנה, למרות שההרגשה שרווחה בפיקוד במוצאי היום הראשון למלחמה היתה ש"הולך מצוין", הורה הפיקוד לעצור את הלחימה למשך הלילה. הימנעות מלחימה בלילה הראשון שהביאה לאבדן התנופה ולמסמוס אפקט ההפתעה" (עמוד 63). לא שלא היו הצלחות. רגע לפני הפסקת האש, למשל, "יחידת "חוד של טנקי T-72 סוריים, שנעה על הציר המערבי לעבר הכוחות הקדמיים של הכוח, נפגעה בחלקה מאש שנורתה לעברה על־ידי כוח נגד טנקים (יחידת ג׳יפי טאו) והתפזרה לשטחי השלחין שבצדי הדרך" (עמוד 54). חטיבת הצנחנים מילואים 409 (חטיבת הנ"ט) שהוקמה לפני המלחמה הוכיחה את יכולתה בקרב זה ובקרבות נוספים.

לדבריו, "במלחמה נחשפו – ולא בפעם הראשונה – חולשות בניין הכוח היבשתי הצה"לי והכנתו למלחמה. נגזרות התפיסה חילית, שעליה מושתת תהליך בניין הכוח ביבשה, מונעות התגבשות כושר לציוות כוחות נכון" (עמוד 74). בדיעבד, כתב, "מרבית סדר הכוחות הלוחם הסדיר וחלק ניכר מסדר כוחות המילואים של צה"ל – עוצבות שריון, חי"ר, ארטילריה ויחידות הנדסה ומודיעין – הוכנסו לשטח לבנון במהלך המלחמה, אך רק מיעוטו של כוח אדיר זה נלחם. כולם היו־ולא־היו במלחמה: היה הרבה שריון וחי"ר – אהל לא במקום, בציוות או בעיתוי שנדרשו; היה הרבה מודיעין – אבל חסרונו הורגש בדרג השדה; היה פיקוד מרחבי שהופקד על ניהול המלחמה – אך נוטרל מאחריות לה" (עמוד 73).

מצד אחד אצל ולד הכל שחור. צה"ל הוא צבא כושל, והאמת? האמת היא אחרת. צה"ל שכשל במלחמת לבנון הראשונה ובאנתפאדה הראשונה, הוא הצבא שהצליח לנצח את טרור המתאבדים באנתאפדה השנייה, ולמרות כשליו במלחמת לבנון השנייה הוא גם הצבא שתקף בהצלחה את הכור הסורי וביצע בהצלחה את מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. זהו צבא שגידל מפקדים מצוינים לא רק בימי אריק שרון, רפאל איתן, מוסה פלד וישראל טל, אלא גם את שאול מופז וגבי אשכנזי, גדי איזנקוט, יאיר גולן, משה תמיר ואחרים.

ועדיין, רבות מהחולשות שעליהן הצביע ולד נותרו בחלקן בצה"ל וניכר מקריאת הספר, גם בראי המלחמה הנוכחית, שהן עוד אתנו. למעשה, קבע, על אף הלקחים של ששת הימים, יום הכיפורים ולבנון, שב הצבא וחוזר על השגיאות שנעשו במלחמות קודמות ברמת חומרה הולכת וגוברת, ולכן לא השיג את המטרות הצבאיות שהוטלו עליו, ואולי גם ספג אבדות מיותרות. צה"ל איבד להבנתו את הגמישות והפך לגוף מסורבל וכבד תנועה. תפיסתו נמנע הדרג המדיני מלקבל החלטות אסטרטגיות, מלגבש תפיסת ביטחון שתתמודד עם התמורות שחלו במזרח התיכון ובעולם ומלשאת באחריותו למחדלים ולכשלים בניהול הביטחון הלאומי. זה עצוב וכואב לקריאה אבל הופך את הקריאה למרתקת.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על קללת הכלים השבורים - דמדומי העוצמה הצבאית והמדינית הישראלית 1967-1982