עשרות פעמים התחבטתי והתלבטתי באמצע קריאת הספר, שלושה, ארבעה או חמישה כוכבים. מה זה משנה בעצם, אתם שואלים, ובצדק. יש סקירות שאינן מככבות כלל וכלל. אצלי הכיכוב, למרות הבעייתיות שלו וחוסר הדיוק שבו, מצליח לקבע את הספר בצמוד למידת ההנאה שהפקתי ממנו.
ל-פ.ד. ג'יימס שמורה בלבי אהבה גדולה מכל ספריה שתורגמו לעברית, חוץ מ"לא עסק לאשה" שלא התפעלתי ממנו, והרגשתי שהוצאתו לאור היה סוג של גאולה שנחלה כישלון.
פ.ד. ג'יימס היא אישה עטורת כישרונות ופרסים, תארים אקדמיים ותארים לשם כבוד, תפקידי מפתח בראשות ארגונים ומה לא. היא סופרת-סופרת ולמרות שרוב ספריה הם ספרי מתח, היא נחשבת לסופרת של ספרות יפה, ללא הפחת הנזקף לחובתם של סופרי מתח.
רצח בבית נייטינגל מתאר את חייהן של אחיות מתלמדות והצוות בבית חולים, כשאחת האחיות נרצחת באמצע הדגמה של טיפול שגרתי למדי. אדם דלגליש, רב פקד מהסקוטלנד יארד מוזעק לטפל במקרה, אלא שהסכנה מתגברת והפרשייה מסתבכת.
אני אוהבת מאוד לתארך כל ספר שאני קוראת, וחשוב לי לדעת מתי נכתב ועל איזו תקופה נכתב. התיארוך מעשיר את דמיוני ומקנה לי את האפשרות לתאר לעצמי את התפאורה. אופנה, תסרוקות, מכוניות, מגורים וכמובן הלכי רוח חברתיים והתפתחות טכנולוגית. גם עבודת המשטרה עברה כמובן שינויים עמוקים, במיוחד בתחום הפורנזי. למרות זאת, אין לי בעיה ליהנות הנאה שלמה מאגתה כריסטי או מריימונד צ'נדלר בלי להרגיש שמכרו לי ענתיקה.
הספר נכתב לפני 54 שנים ויצא לאור בשנת 1971 והתאריך חשוב מפני שהסיפור מתכתב עם השואה ועם מלחמת העולם השנייה. במהלך הקריאה הרגשתי שמכרו לי יצירה טובה מאוד אבל עבשה ומאובקת. האם אלה התיאורים של האחיות, על השכמיות שלהן ומצנפת האחות, על מנהגיהן ועל דקויות ההתנהלות האנגלית המסורתית? אני חושבת שכן. כי מצד אחד, שנות השבעים היו פרועות למדי, הביטלס, סמים ורוקנרול, אבל האחיות בספר, למרות שאינן פוריטניות במיוחד, מתוארות כאילו היו אחיות בשנות החמישים. גם צורת הכתיבה מיושנת, ומכיוון שאינני מבקרת ספרות, אני יכולה לציין כי כל מבקר ספרות היה נותן לספר ציון מצוין, אבל לי הפריעה הכתיבה הדקדקנית, המייגעת, אם כי לא משעממת, התיאורים הפיזיים אינם ניתנים בהבלעה ותוך כדי, אלא כל דמות שמופיעה מקבלת מיד תיאור מפורט, כמו רשימת מלאי או מצאי.
בתחילת הקריאה, כמו בספרים רבים שבהם מופיעות מיד דמויות רבות, הייתי צריכה לחזור ולקרוא שוב עמודים רבים כדי להתאים את התיאור לדמות. לאחר מכן, ראיתי את הדמויות לנגד עיני ממש במוחש, ועובדה זו מעידה כי בכל זאת הסופרת עשתה עבודה טובה.
דבר נוסף שהפריע לי, פ.ד. ג'יימס איננה אוהבת את הדמויות שלה. הן מתוארות בחוסר סמפתיה ובחוסר אמפתיה. אפילו אדם דלגליש, השוטר החכם, המשורר המוכשר, מתואר כיהיר, ישיר עד כדי עלבון, אוחז בטקטיקות של השוטר הלא נחמד ואיננו אהוד גם על הצוות שלו.
לאחר קריאת הספר אני שואלת את עצמי אם כדאי לי לקרוא את ספריה הקודמים שאהבתי בעבר. אם קריאה חוזרת איננה כמו לפגוש חברת נעורים לאחר עשרות שנים כדי להתמודד עם האכזבה, עם מראה הקמטים וההזדקנות הבלתי נמנעת. האם פ.ד. ג'יימס הזדקנה יפה ספרותית? לא בעיני.
לסיכום, מדובר בתעלומה מעולה, שגם כאשר מגיע הפתרון ואיתו אכזבה קלה כיוון שאינו מפתיע לחלוטין, מגיעה הפתעה אמיתית וחכמה במיוחד.
לסיכום, מדובר בכתיבה מיושנת, אבל אם תאבקו אותה בעצמכם ותמחו כמה קורי עכביש, ואולי משחה להברקת רהיטים (שמככבת בספר יותר מפעם אחת) תוכלו ליהנות ממש.
ולסיכום סופי, למרות המגרעות הבולטות, זהו ספר שנשען בעיקר על שכלו של הבלש וכשרונו להסקת מסקנות, כי ניתוח פורנזי נעדר מן הספר לחלוטין ולא רק בגלל התקופה. הרצח פשוט מושלם. תקראו, אתם תיהנו למרות הכל.
