בדצמבר 88 הייתי בטיול שנתי של כיתה ט. מכבי תל אביב שיחקה באותו ערב משחק חשוב נגד פנתיינייקוס. הייתי בן 15 וככה אני זוכר את זה – יתכן שזה היה חודש שנה וקבוצה אחרת. התחקירן התפטר.
כל הכיתה שלי בנים ובנות הלכו לראות את המשחק חוץ ממני. הרגשתי הכי בודד בעולם. זה היה עוד מסמר בארון שהוכיח לי כמה אני שונה מכולם וכמה אני לבד. זה היה לילה קר. קפאתי כל הלילה ולא ישנתי והוא זכור לי כליל שימורים.
אני עדיין לא אוהב כדורסל , או כל ספורט – לא צפיתי בגמר השבוע ולמרות שזה עדיין בראש שלי משוייך לנטייה, גיליתי ממרום שנותי שיש הומואים שמאוד אוהבים ספורט ולצפות בספורט. החברים נשארו גם אחרי שגיליתי להם את מה שלא יכולתי אז, אבל זה הגיע שבע שנים לאחר מכן.
גימי הוא נער בן שש עשרה בתחילת הסיפור ( כלומר בן 17 אבל מספר על השנה האחרונה בחייו) . גיי בארון עם חברה אחת טובה שגר בקריות. השנה היא 1976 בואכה 77 ומכבי מנסה להגיע לגביע האלופות.
גימי קושר בין חייו למשחקים של מכבי( ולכן גם הפתיח למעלה ) אלא שהוא ראה את החיים אחרת ממני.
הספר נפתח בצורה בוטה – מי מעדיף לא להחשף לבוטות שידלג לפסקה הבאה :
"שמי ג'ימי. אני בן שש עשרה. לפני שאהיה בן שבע-עשרה יזיינו אותי בתחת, מה שעתיד לגרום לי לטראומה רצינית."
יש דיונים ארוכים על פתיחות של ספרים . יש מפורסמות ויש פחות – יש שטוענים שספר אמור לתפוס מהמשפט הראשון ויש כאלו שאומרים שצריך כמה פרקים. למי שעוקב אחרי בית אריאלה בפייס ( מומלץ ) הן שמות בכל שישי בערב פוסט פתיחות של הספרים ובו אנשים כותבים את הפתיחה של הספר שלהם ואחרים מנסים לנחש מהו. זה היה מוזר לצטט את המשפט הזה.
אני מתעכב על הפתיחה הזאת כי היא לא מאפיינת את הספר.
פתיחה כזאת יכולה להשיג שני דברים עיקריים:
1. אזהרת מסע.הצהרת כוונות – זה ספר שיש בו תיאוריים מיניים מי שלא מתאים לו נפרד כאן.
2. סקרנות – מי שמתגבר על אחד ירצה לדעת על מה מדובר.
הספר הוא דרמה רומנטית ( היסטורית ) הוא לא באמת בוטה כמו שמשתמע מפתיחתו מלבד אירוע אחד מרכזי ושתי אפיזודות קטנות, אבל אני מבין את שלט האזהרה.
אהבתי את הספר מאוד – יש בו ניחוח נוסטלגי וכמעט ציפיתי שגיבורו של גוטפרוינד משואה שלנו יקפוץ להגיד שלום. נהניתי מאוד מהשילוב של משחקי מכבי – מלבד המשפט האלמותי בגמר לא הכרתי את הסיפור והסופרת נוסכת מתח גם אם הסוף ידוע. אני אוהב למצוא ספרי ביכורים שאין בהם בוסריות. העטיפה יפיפיה ומתאימה ככפפה לספר.
מסקרן אותי מדוע הסופרת בחרה בגיבור הזה ובתקופה הזאת.
התלבטתי אם להביא את החלק האחרון של הסקירה הזאת ( כמו הראשון ) כי זה לא ביקורת שלי על הספר אלא יותר הגיגים על מה שהיה יכול להיות אחר.
כאמור הספר הוא דרמה רומנטית והוא עובד לפי החוקים של דרמה רומנטית אבל כשהגיבור הוא נער גיי והתקופה היסטורית. יש שני ארועים אלימים בספר – יש אליהם התייחסות אבל הפתרונות שלהם או העיכול שלהם טיפה מוחלק – או לפחות הרגיש לי כך – אפשר להסביר את זה בגיל המספר ואופיו ואפשר להגיד שזו דרמה רומנטית ( זו הגדרה שלי לא של ההוצאה או הסופרת ) ולכן. אין התעלמות אני מדבר יותר על העוצמה שהם משאירים.
הדבר הנוסף שהיה חסר לי הוא הפחד ושוב זה עניין אישי ולא כל גיי עובר את אותו תהליך, אבל גימי הוא נער גיי בתקופה שלהיות גיי היה נגד החוק. אם עשור וקצת אחריו זה היה עדיין מפחיד לצאת מהארון אז אחת כמה וכמה ב1977 אבל הפחד מגילוי הוא זניח מבחינתו והוא מרוכז באהבה. אלו דברים קלים שלא פגמו לי בקריאה ואני לא מאמין שאני אומר את זה כי אני תמיד מתלונן שספרות ישראלית ריאלית מדי וכבדה מדי – אבל ניואנסים קטנים היו יכולים להרים את הספר להיות יותר מספר קיץ קליל וטוב.
בסוף הספר יש סיפור קצר על אותו נער ותהיותיו לגבי אלוהים. אני לא יודע אם הסיפור היה משהו שנערך מהספר או אולי היה הזרע שברא את הספר. אני מבין למה הוא לא חלק מהספר – דמות הנער בו היא דיי גנרית והנושא כמעט ולא נוגע בעלילה של הספר ( אם כי דמויות מהספר נמצאות בו ) – אבל בשבילי הוא היה קופסת ממתקים של מחשבות על סיפורי תנך ותפיסה של אלוהים – עדיין חושב על הטיעון של משה שהציל את עם ישראל וגם את עמלק שהופיע גם בספרו של גוטפרוינד. מכל סיבה שלא תהיה אני שמח שהוא לא נשאר על שולחן העריכה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
