ביקורת ספרותית על אהבה בקריות מאת מיקי מלץ

---

יש ספרים שהם כמו מוזיקה. נכון, גם לספר יש קצב. אבל מה שאני מתכוונת זה שיש ספרים שכשאני קוראת אותם, אני מרגישה כמו כשאני שומעת מוזיקה. כזו שאני אוהבת, שעושה לי אדוות שמחה בגוף, אלו המילים שנוגעות, ואני לגמרי בתוך הקצב, כל כולי בפנים. ורק רוצה לשמר את התחושה הזו, שלא ייגמר.
אז ככה הרגשתי עם הספר הזה. זה היה לא רק הקצב המושלם, אלו המילים. והדמויות. וזה לא בגלל העובדה שמיקי מלץ היא עיתונאית בעלת קילומטראז' מכובד, כי הכתיבה היא לא כתיבה עיתונאית. יש בה תועפות נשמה, וכל מילה בספר הזה נכתבה באהבה.

שנות השבעים, ואם לדייק שנת 1977. קריית מוצקין. במרכז הסיפור- ג'ימי, נער בן 16, עמוק בתוך הארון. אבל זה לא סיפור להט"בי, בכל אופן לא רק. כי יש בו כל כך הרבה מעבר. הרבה הרבה יותר.

כדמות משנה- קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב. להזכירכם, השנה היא 1977. השנה הכי יפה של הקבוצה. היא עושה דרכה לאט לאט, בנחישות, והרבה רצון לעבר הגביע לאליפות אירופה הנכסף.

יש בספר שני מעגלים. החיצוני - סיפורה של מכבי תל אביב. שהוא סיפור קולני ורועש, לצד המעגל הפנימי - סיפורו של ג'ימי שמתאפיין בשקט הנובע מהדחקה של דברים חבויים.

יש בספר מוחצנות לצד הסתרה. משחקי הקבוצה, הטיפוס לעבר משחק הגביע, המתח שבנתה מלץ בתיאור כל אלו, נצחונות הקבוצה, האוהדים המשולהבים הגודשים את כיכר העיר, המזרקה, יותר נכון. מריעים, צועקים, ומוציאים החוצה את השמחה והגאווה, לצד השקט השורר בעולמו הפנימי של ג'ימי, שאומנם גם שם יש סערות, אבל הן פנימיות. יש בעולמו הדחקה והסתרה, סודות, שלו ושל אחרים.

שני המעגלים מתאפיינים בהרבה יִצְרִיּוּת.

על הקוטביות הזו נע הסיפור.

הסיפור האישי מול הסיפור הגדול יותר, זה שליכד את כולנו, הזכייה בגביע שכולנו כל כך כמהנו אליו.
אומנם זה סיפור התבגרות של נער מהקריות, אבל זה גם סיפור גדול יותר. על מקום, ועל תקופה. זו היתה צלילה לתקופה אחרת, והסיפור של מכבי, חידד לי את ההבדלים העצומים בין התקופות. שנות השבעים, ערוץ אחד ויחיד, כמה מעט גיבורים היו לנו להעריץ. ואנחנו כל כך יודעים להרעיף אהבה על הגיבורים שלנו. היום, עם הצפת הרשתות החברתיות, כל אחד הופך לגיבור, גם אם רק לרגע. מישהו גילה שאפשר להקפיא סוכרייה, או לעשות קסמים עם טורטייה, והוא גיבור היום. מחר יקום גיבור חדש. לנו היו גיבורים יציבים, שהלכנו אחריהם באש ובמים: ברקוביץ, ארואסטי, ברודי,ואולסי . הם היו כוכבים, והם נשארו כאלה עד היום. כן, גם חמישה עשורים אחרי.

מלץ בנתה את דמותו של ג'ימי בשיא הדיוק. כמו צייר הבוחר את הגוון המדויק לו מתוך פלטת צבעים. והסיפור מובא בקול צלול ואותנטי של נער בן 16, ואי אפשר שלא להתאהב בג'ימי. כי בואו, נער שמצא את האפיקומן והמתנה שהוא מבקש זה תקליט של ה-Eagles, הוא לא רק נער כלבבי, הוא גם מקבל נקודות בונוס. ואני כבר מזמן אמרתי שסופרות הוצאת "שְׁתַּיִם" הן לא רק מוכשרות, הן גם בעלות טעם משובח במוזיקה.

תענוג!!

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על אהבה בקריות