יש איזה כלל בהוצאות לאור של מותחנים ובעיצובי כריכות עם צבע אדום שולט - אם הסופר ידוע, השם שלו כתוב יותר בגדול, ושם הספר באותיות קטנות יותר. אם הסופר חדש או אנוניתי, אז הפוך. הסופר האנונימי דיוויד באלאדצ'י שאני לא חושבת ששמעתם עליו כבר כתב כארבעים ספרים מאז 1996 והחליט עכשיו, בגיל 64, להתחיל סדרה חדשה. אולי בגלל זה שם המחבר מוצנע יחסית בתחתית הדף, לתת תחושה רעננה יחסית. להבדיל מסופרי מותחנים אחרים שנותנים "עוד מאותו הדבר" משנת 1997 עד היום, באלדאצ'יי מתחיל דבר חדש. מה חבל שהחדש שהוא מתחיל עכשיו הוא חיקוי של מה שלי צ'יילד כותב כבר עשרים ושבע שנים.

אז זה ספר ראשון בסדרה, ולכן אנחנו רק לומדים להכיר את הדמות המרכזית, דמות הבלש, שאמורה (כנראה, זה הז'אנר) להחזיק על כתפיה את כל הסדרה. אנחנו איפשהו בסוף שנות הארבעים או תחילת החמישים של המאה שעברה ואנחנו פוגשים אותו בעת שהוא משתחרר מהכלא. שמו הפרטי הבלתי אפשרי הוא אלוסיוס, ושם משפחתו ארצ'ר, מה שאומר שבלדאצ'י אפילו לא מנסה להסתיר את הזיקה לריצ'ר. ארצ'ר מגיע באוטובוס לעיירה הקרובה לבית הסוהר, שם הוא אמור להיות תחת פיקוחה של קצינת מבחן, ושם הוא כמובן מסתבך בצרות.

===
ציטוט:
היא נקשה בדלת. "הכל בסדר?"
"הכל פשוט נפלא ארנסטין. פשוט מושלם. החוויה הכי טובה שאפשר."
היא צחקה מצידה השני של דלת העץ. "זו בסך הכל אמבטיה, ארצ'ר."
"כן, אבל לא עשיתי אמבטיה בערך מ-1941."
===

אתם חושבים שאתם יודעים איך דיאלוג כזה אמור להסתיים, אבל אתם טועים. ארצ'ר אמנם מרבה להתאהב בכל חצאית שנמצאת בקרבתו, בכל זאת אסיר משוחרר, אבל לא כולן נראות מעוניינות בו באותה המידה. והוא ג'נטלמן ואוהד זכויות נשים כמו שראוי לדמות שנהגתה ונכתבה במאה העשרים ואחת. שוב, זה ספר ראשון בסדרה ולכן אנחנן מתוודעים למאפיינים ולהיסטוריה של ארצ'ר בהדרגה. בהתחלה אנחנו רק יודעים שהוא שוחרר מהכלא, ולא ברור בעוון מה. אבל כבר בערב הראשון הוא נכנס לבר ושותה ובכך מפר חלק מתנאי השחרור שלו. בבר הוא רואה זוג, ומקבל מהגבר הצעת עבודה ראשונה - לגבות קאדילק שהיתה ערובה לחוב. הסיפור הפשוט הזה, כולל מקדמה של מאה דולר, הולך ומסתבך כשמתבררת זהות האנשים בסיפור: הגבר שהציע את העבודה שולט על רוב הנכסים בעיירה, כולל המלון שבו ארצ'ר משתכן, כולל הבנק, וכולל משחטת החזירים שבה מעסיקים את האסירים המשוחררים המגיעים למקום. בעל החוב הוא האדם השני בעושרו בעיירה ואביה של הבחורה, הלוא היא החלק הנשי בזוג הנפלא שארצ'ר פגש, שברחה מהבית אחרי שאמא שלה מתה.

עיירה קטנה, עסקים גדולים, לא כולם חוקיים, אנשים מתים, בחורות יפות. זה בדיוק התמהיל המתבקשר, בעיקר עבור אדם שהיה חייל ושרד כלא ולכן די ברור שהוא מיומן בהרג, והופך להיות החשוד המרכזי ברצח. אבל לא באמת, ואפילו הקצין שבא לחקור את הנושא מבין את זה ולכן נעזר בתובנות המחכימות של ארצ'ר. התוצאה היא ספר מתח מצוי. לא יותר, לא פחות. עם דמות שאני מניחה שיהיה מעניין לקרוא עליה גם בספרי ההמשך.

===
ציטוט:
"מה את קוראת?"
"זה ספר חדש שיצא לאחרונה. השם הוא '1984'. מאת סופר אנגלי, ג'ורג' אורוול. כלומר זה שם העט שלו. שמו האמיתי הוא אריק בלייר."
"על מה הספר?"
"זה רומן דיסטופי שמתרחש ב- 1984 ומכאן השם."
"זה עוד המון זמן." ואז הוא הוסיף בתמיהה, "דיסטופי?"
"הספר מתאר איך ייראו החיים ב-1984. וזה עידן של דיכוי העם, של ממשלה שרואה הכל. של אנשים שמרגלים זה אחרי זה. לאף אחד אין מחשבה חופשית."
"נדמה לי שלא מזמן נלחמנו כדי לוודא שזה לא יקרה."
"ונראה לי שגם הצלחנו. בוא נקווה שזה יספיק."
"את צודקת." הוא לטש בה מבט ארוך, והתשוקה התאוותנית שגאתה בו גוועה לאיטה. ולא משום שהיא לא היתה מושכת בעיניו, ההפך הוא הנכון. אך ארצ'ר לא היה בטוח שמגיע לו לחיות עם מישהי אינטיליגנטית כמוה."
===

כמו שכתבתי בסקירה לספר אחר, יום אחד אני אקרא ספר על דמויות שלא חובבות קריאת ספרים, אבל כנראה שגם היום לא יהיה הספר הזה. אני איישר את אוזני החור שהשארתי בספר לסמן את הציטוטים, כי שכחתי שזה לא ספר שמצאתי בספריית רחוב, אלא אחד שקיבלתי מאחי בהשאלה מה שאומר שגם צריך להחזיר אותו במצב ראוי, ואעבור לספר הבא.

המותחן הבלשי "חסד אחד" מאת דיוויד באלדאצ‘י (הוצאת מודן, 2024) הוא הספר הראשון בסדרת מותחנים המתרחשים באמריקה שלאחר מלחמת העולם השנייה. גיבורם הוא אֶלוּסיוּס ארצ‘ר, חייל לשעבר ואסיר לשעבר. השנה היא 1948 וארצ‘ר, שזה עתה שוחרר מהכלא על תנאי לאחר שריצה מאסר בעבור פשע שלא ביצע, נסע לעיירה הקרובה במטרה לפתוח דף חדש. כבר בלילה הראשון הוא הפר כמעט את כל הכללים. הוא שתה בבר המקומי, פגש בג‘קי, אישה יפה ומסתורית, וקיבל מהאיש החזק של העיירה, מקדמה נדיבה עבור משימה מפוקפקת: גביית חוב מהמתחרה שלו. ההסתבכות שלו היא רק עניין של זמן. 

ארצ‘ר שירת בצבא היבשה האמריקני כסמל מחלקה בחיל הרגלים. "תרמתי את תרומתי. מעל שלוש שנים באירופה" (עמוד 55), תיאר זאת לקונית. כשנשאל באיזו יחידה שירת השיב כי "רוב הזמן בארמייה החמישית, תחת גנרל מארק קלארק. הייתי חלק מהקורפוס השני, הדיוויזיה השלושים וארבע" (עמוד 56). בין היתר, סיפר, לחם "סָלֶרנוֹ, בולוניה, גנואה ומילנו, בקווי ברברה, ווֹלטוּרנוֹ וגוּסטאב, וגם בחוף אָנצִיוֹ. במקומות עם שמות שאפילו לא ידעתי לבטא, ומעולם לא חלמתי להגיע אליהם. והאמת שגם אין לי רצון לחזור אליהם" (עמוד 55). כשנשאל כיצד היה מסכם את שירותו השיב: "הרגתי אנשים שלא הכרתי, כי הם ניסו להרוג אותי. השתחררתי מהצבא עם מתכת שלא הייתה בתוכי בילדותי. ואיפשהו יש לי קופסה של מדליות ושל עיטורים, אבל היום הם לא שווים הרבה" (עמוד 56).

"כשהיה בצבא, הוא שימש לא פעם סייר, והתקדם לפני כולם כדי לגלות היכן נמצא האויב ואילו כלי משחית יש ברשותו. זו הייתה משימה קשה ומסוכנת, כי לא פעם ארצ'ר מצא את עצמו מאחורי קווי האויב ובמיעוט מספרי של 40 מול אחד" (עמוד 50). גם הפעם, לאחר שבעיירה התרחש רצח ידרש ארצ‘ר לכל אותם כישורים שאפשרו לו לשרוד בשדה הקרב ולהתקדם לפני כולם. במיוחד משום שהוא החשוד המרכזי. ספר מותח בסך הכל אבל דומה שבמסגרת היריבות בין לי צ‘יילד לדיוויד באלדאצ'י ביקש האחרון ליצור (שוב) דמות שהיא כמעט חיקוי שלם של ג‘ק ריצ‘ר.