ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שישי, 7 ביוני, 2024
ע"י המורה יעלה
ע"י המורה יעלה
את הספר הזה קראתי כבר לפני כמה חודשים, ולא חשבתי שאחזור לסימניה...
אבל באווירת ה"ביחדנס" שהתפתחה פה בשבוע האחרון חשבתי לשתף בביקורת היותר ספונטנית שלי על הספר. כידוע לכולנו יש כותבים בוגרים בעיתונות, באקדמיה וכו' שמוצאים איזה "שוליית הקוסם" כזה, בן טיפוחים צעיר להעביר לו את מסורת הכתיבה. זה דבר ידוע בישראל וכבר בצבא אצלנו הייתה (לא בתחום הכתיבה) מעיין תחרות כזו לא מדוברת את מי "יחטפו" לחברות אזרחיות ישר אחרי הצבא, ובערך חצי מהקורס שלי נלחמו בי כדי שאני לא אקבל מצטיינת קורס. חייבת להגיד שהרבה שנים היה לי קשה עם זה, עם קידום צעירים כבר מהצבא או האקדמיה, יש לייט בלומרס כמו רבים מסימניה פה, חושבת שזה טיפשי ולעיתים מרושע לראות אותי במשך חמש דקות, ואם בהן אני לא מצליחה ("לא מצליחה" לדעתך - איש מבוגר שלא גדל בתקופה שלי) להתעלות על המחסום הכי קשה שלי... אז - אני לא מתאימה. פספסתם אותי... "טו בד דת' יו קודנט סי, סי דה וומאן דת' גירל קוד בי" (אבריל לבין בתרגום קטלני. סליחה אבריל אם את לא הולוגרמה ואת קוראת את זה אז סליחה)
אבל בסופו של דבר אתה לא יכול להילחם בזה, יכול להיות שהביקורת לא תהיה ממש אובייקטיבית אבל זה מהלב. אני לא מכוונת למישהו מסוים ולא רוצה להגיד לשון הרע, וזה ידוע שאצל חנונים כמוני החיים החברתיים הרבה פעמים נשענים על תקשורת המונים, ויש תחושה כזו של "יו, כולם מתו!" ואותי אישית כבר שנה בערך זה ממש דיכא, אז מי שלא הייתי נחמדה אליו שיידע למה...
ומי שיודע איפה למדתי ושירתי אולי מרגיש כמוני עכשיו, אבל בחרתי שלא להיות בקשרים עם העבר שלי.
אז לעניינינו, גם עם עומר ברק הייתה לי איזושהי התכתבות כללית בנוגע לכתיבה, לאחר הרצאה - שבסופה הבנתי שזה לא משהו אישי נגדי, פשוט לפעמים אנשים אחרים יש להם שיקולים אחרים, יש עוד דרכים להצליח, חבל להיתקע על זה ש"יאתרו" אותך.
(זה לא מה שנאמר בשיחה, זה פשוט משהו שזה הציף לי, כמו גם השם שהוא בחר לגיבורת הספר הלא רשמית "יערה" - אני לא מקנאה לא זה לא המצב!)
אז אני רוצה יותר להתמקד בלירז, הבחורה שבעצם מחזירה את גיבור הספר לתחום הצילום, ודווקא בגלל שהיא לא באמת דוגמנית והוא לא באמת צלם, סתם איש בן 32 שלא עשה משהו עם החיים שלו גם אם הקוראים חושבים שאין לו על מה להתלונן.
לביקורת:
זה כאילו כל השמות הומצאו פה כדי לעצבן אותי, אני לא יכולה. והוא גם טועה בשם של יערה וקורא לה יעלה (בהתחלה) וזה כבר ממש מוגזם.
כי בחיים האמיתיים (שלי לפחות) זה עובד הפוך. איך קוראים לך, יערה?
מה זה יעלה, יש כזה שם? זה בתעודת זהות?
שלא לדבר על זה שקוראים לו יוני אלול. תחליט - אתה יוני או אלול. אי אפשר שני חודשים (אם אני כותבת סיפור שמופיע בו השם יוני הבינה המלאכותית תמיד מקריאה את זה עם שורוק.)
אז לירז יש לה שריטה (תרתי משמע) היא לא היפה והנכונה הזו כמו יערה שהסוד היחיד שלה זה שהיא בנאדם אנושי כמו כולנו (הו האימה...)
אז לירז.
לירז משוכנעת שהיא לא יפה וזה לא כי היא בהריון עכשיו ולא חיזרו אחריה כבר שבועיים (סורי על הציניות), אלא כי (כנראה) אמרו לה שהיא לא יפה. ואמרו את זה מספיק פעמים כדי שהיא תנסה לחפש בעצמה על מה "להלביש את זה" ובסוף היא מחליטה שזו הצלקת. היא אחראית לכל הבעיות, בלי הצלקת על הפנים היא הייתה יפה. כי לא מעניין אף אחד איך קיבלת את הצלקת, לכולם יש צלקות.
היא מחפשת את הבנאדם שייתן לה זווית פחות צינית ממה שהיא קיבלה מהעולם עד עתה, ולצד זאת היא מחפשת לזכות בפרס של המאבטחת המצטיינת, גם אם זה גורם לאנשים עוד יותר לזלזל בה. כולנו צריכים חלום, ואם החלום שמחזיק אותך בחיים ובשפיות זה להיות המאבטחת המצטיינת, מי אתם שתשפטו?...
היא מצילה מטביעה את יוני אלול (טוב די עם השם הזה, זה בכוונה?)
שאם יערה לא הייתה עוזבת אותו לפני חמש שנים כנראה שהיום יוני אלול היה מישהו שמבריז ממסיבת שבועות בגן, ואיזו אמא מראה תמונות של הילדים הלא מפורסמים שלה, עוד לא עברה חצי דקה ויוני אלול כבר מוציא את הטלפון שלו וחופר לאישה אקראית במשך חמש שעות על מסיבת שבועות האלטרנטיבית, דרך עיניה של יערית הקטנה, ואיך במצבע צבאי מסובך אביה של יערית השיג חולצה לבנה, אבל אוי איזה מתח, היה עליה כיתוב. אז מה יוני עשה? הוא חשב (כנראה נזכר באימונים כשרצו אותו לנבחרת באמריקה) שבעצם מה עושים אם יש לך חולצה לא בצבע או במספר הנכון? הוא הגה ורשם פטנט על הרעיון הגאוני של להפוך את הצד של החולצה ולגזור את התווית.
ממש איב סאן לורן.
אז בקיצור זו הייתה סצנה ממש מרגשת בעיני, ובכלל כל היחס לעולם הצילום. כי בעצם דרך העובדה שיש תקנה לחפץ ישן כמו מצלמות מקצועיות, שבימינו נשאלת השאלה הפילוסופית: מה זה?
יש גם תקנה למי שעדיין נוסטלגי או נאחז בעבר כי הוא לא יודע מה צופן העתיד.
אני קראתי את זה ממש מהר, כי שוב - השמות ומושגים פה הם מאוד מהעולם שלי, גם הרקע וההווי מתחום המחשבים וגם הצד של האנשים הפשוטים עם החלומות הנלעגים.
האמת שאת הספר הראשון של עומר קניתי כסוג של "דווקא" כי באמת היה הרבה יח"צ ואנשים היו סביב זה, קנו את זה כמתנת סוף שנה למתנדבים צעירים, אז רציתי לראות האם כצעקתה. אחר-כך הנחתי את העותק על הספסל הקרוב שבו היה ספרים משומשים ותוך שתי דקות כבר אספו אותו (היו ספרים שהיו נשארים שבוע-חודש עד שהיו מעבירים אותם הלאה) אז ככה אתה גם לומד על סיכויי שיווק ומכירות. אני מניחה שהספר השני פחות "מכירתי" מהספר הראשון, כי אתה כבר לא הבחור החדש בשכונה.
אבל בעיני הוא יותר אותנטי מהראשון, שזו תכונה שאני יותר מעריכה גם אם אובייקטיבית לא נכון לבחור איזה ספר להוציא על סמך האותנטיות שלו. טוב חפרתי, ביי
3 קוראים אהבו את הביקורת
3 הקוראים שאהבו את הביקורת
